המילה "מורשת" מככבת אצלנו בשנים האחרונות במשמעות של ירושה, בעיקר רעיונית, שהותיר לנו מישהו; בדרך כלל מישהו שנתפש כמנהיג, מורשת פלוני ומורשת אלמוני. אצלנו, כמו בכל העניינים, המורשות שאנחנו מכירים ועליהן מדברים, הן מהזמן האחרון ממש, מאה שנה לכל היותר, וכמה שיותר קרוב יותר חי אצלנו. אולי זה טבעי ואנושי, אבל לא בטוח שזה אמיתי או טוב ומועיל להמשך הדרך, לשלבים הבאים של מהלך ההיסטוריה. כי ההיסטוריה שלנו אינה מתחילה בקונגרס הציוני ואינה אמורה להסתיים בהקמת מדינת ישראל ובקיומה. אבל אצלנו, כאמור, לא מדברים על מורשת עתיקה יותר וגם לא על עתיד שמעבר לעצם קיומה של המדינה. כאילו חייו של עם ישראל מתחילים עם זריחת שמשו של מנהיג ציוני פלוני או של ראש ממשלה פלמוני וכעת מתמצים החיים הלאומיים בעובדת קיומה של המדינה. שכחנו, ואולי אפילו מעדיפים שלא לזכור, את המורשת העתיקה מאוד של עם ישראל.
המילה "מורשת" אינה כתובה בתורה, היא מופיעה בתנ"ך בפעם הראשונה, ובמשמעות שונה לגמרי, בדברי הנביא מיכה המורשתי [מיכה א']: [יד] לָכֵן תִּתְּנִי שִׁלּוּחִים, עַל מוֹרֶשֶׁת גַּת; בָּתֵּי אַכְזִיב לְאַכְזָב, לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל. הוא עצמו היה ממקום ששמו היה מָרֵשָה, ועל כן כונה הַמּוֹרַשְׁתִּי, ובנבואתו דיבר על גַּת, העיר שדוד המלך הוריש ממנה את הפלשתים ולאחר כמה דורות נכבשה שוב על-ידי הפלשתים. הוא מדבר על תהליך החורבן שעובר על עם ישראל בארץ ישראל ומצביע על מוֹרֶשֶׁת גַּת, ההורשה החוזרת של העיר, כחלק מתהליך החורבן שאמנם מתארך אבל אינו נעצר. בספר ירמיהו, כאשר יש המבקשים להמית את הנביא כי השמיע באזניהם נבואה על חורבן ירושלים [פרק כ"ו], מתנגדים חלק מהנוכחים ומזכירים את תגובת השלטון לנבואתו הקשה של מיכה, כמופת לסובלנות שלטונית:
[יח] מִיכָה, הַמּוֹרַשְׁתִּי, הָיָה נִבָּא, בִּימֵי חִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ-יְהוּדָה; וַיֹּאמֶר אֶל-כָּל-עַם יְהוּדָה לֵאמֹר כֹּה-אָמַר ה' צְבָאוֹת, צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלַיִם עִיִּים תִּהְיֶה, וְהַר הַבַּיִת, לְבָמוֹת יָעַר. [יט] הֶהָמֵת הֱמִתֻהוּ חִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ-יְהוּדָה וְכָל-יְהוּדָה, הֲלֹא יָרֵא אֶת-ה'--וַיְחַל אֶת-פְּנֵי ה', וַיִּנָּחֶם ה' אֶל-הָרָעָה אֲשֶׁר-דִּבֶּר עֲלֵיהֶם; וַאֲנַחְנוּ, עֹשִׂים רָעָה גְדוֹלָה--עַל-נַפְשׁוֹתֵינוּ. הם לא דיברו על מורשתו של מיכה הנביא או של חזקיהו המלך, אבל דומה כי לזה הם התכוונו. הנביא אמור להשמיע את דבר ה' בלי כחל ושרק והשליט אמור לשמוע את דבריו הקשים לעתים, בהכנעה שמיוסדת על יראת ה'. רק בדרך הזאת ניתן לרפא את החולאים הרוחניים ולמנוע חורבן צפוי. בעם ישראל היו מנהיגים שזכו לרוח נבואה, אבל העיקר אצלם היה המנהיגות. מיוחד מכולם הוא משה רבינו, שהוא מופת של נביא ומופת של מנהיג בו-זמנית.
המורשת של משה רבינו נתונה לנו בפירוש לקראת סוף התורה שזה גם סוף הספר שלו, ספר דברים [פרק ל"ג]: [ד] תּוֹרָה צִוָּה-לָנוּ, מֹשֶׁה: מוֹרָשָׁה, קְהִלַּת יַעֲקֹב. זה רק טבעי ואנושי שאפילו התורה הקדושה שניתנה לנו ישירות מהקב"ה בכבודו ובעצמו, נקראת על שמו של המנהיג שהיה המתווך בינינו ובין הבורא יתברך, כי לבני אנוש קל יותר להזדהות עם מי שנראה בן אנוש כמותם, אפילו אם הוא נעלה מהם באין ערוך. ועל התהליך הזה קראנו רק לפני שבוע בשיחזור שעושה משה רבינו למעמד הר סיני, כולל חזרה על עשרת הדיברות [דברים ה']: יט וַיְהִי, כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת-הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ, וְהָהָר, בֹּעֵר בָּאֵשׁ; וַתִּקְרְבוּן אֵלַי, כָּל-רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם וְזִקְנֵיכֶם. כ וַתֹּאמְרוּ, הֵן הֶרְאָנוּ ה' אֱלֹקֵינוּ אֶת-כְּבֹדוֹ וְאֶת-גָּדְלוֹ, וְאֶת-קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ, מִתּוֹךְ הָאֵשׁ (...) [כא] וְעַתָּה, לָמָּה נָמוּת, כִּי תֹאכְלֵנוּ, הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת; אִם-יֹסְפִים אֲנַחְנוּ, לִשְׁמֹעַ אֶת-קוֹל ה' אֱלֹקֵינוּ עוֹד-וָמָתְנוּ. [כג] קְרַב אַתָּה וּשְׁמָע, אֵת כָּל-אֲשֶׁר יֹאמַר ה' אֱלֹקֵינוּ; וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ, אֵת כָּל-אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֱלֹקֵינוּ אֵלֶיךָ-וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ. [כד] וַיִּשְׁמַע ה' אֶת-קוֹל דִּבְרֵיכֶם, (...); וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי, (...) הֵיטִיבוּ, כָּל-אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ. [כה] מִי-יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם, לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת-כָּל-מִצְוֹתַי--כָּל-הַיָּמִים: לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם, לְעֹלָם.
כלומר, הקב"ה בכבודו ובעצמו אומר למשה רבינו שהדרך הנכונה בעבודת ה' היא לדבוק במנהיג, במשה רבינו. מכאן החשיבות המיוחדת של ספר דברים, הספר בו אנו אוחזים כעת בפרשת השבוע, עבורנו; כי בספר הזה מנסח המנהיג הנצחי, משה רבינו, בדיוק מוחלט את הנחיותיו לנו, הנחיות נצחיות שתוקפן נותר בעינו מאז ועד בכלל.
ארץ ישראל במוקד
ואחרי ההקדמה הארוכה יחסית הזאת, מן הראוי לנסות לברר מה הן אותן הנחיות שמנחה אותנו משה רבינו. כמובן, אין הכוונה לסיכום כולל של עשר פרשיות הספר, אבל דומה שכבר כעת, בפרשה השלישית, ניתן להבחין בכיוון, במגמה הכללית. ונתחיל בפרשה שבה אנחנו אוחזים, פרשת עֵקֶב [פרק ז']: [יב] וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן, אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה, וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם, אֹתָם--וְשָׁמַר ה' אֱלֹקֶיךָ לְךָ, אֶת-הַבְּרִית וְאֶת-הַחֶסֶד, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע, לַאֲבֹתֶיךָ. [טז] וְאָכַלְתָּ אֶת-כָּל-הָעַמִּים, אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ--לֹא-תָחוֹס עֵינְךָ, עֲלֵיהֶם; וְלֹא תַעֲבֹד אֶת-אֱלֹהֵיהֶם, כִּי-מוֹקֵשׁ הוּא לָךְ. [יז] כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ, רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי; אֵיכָה אוּכַל, לְהוֹרִישָׁם. [יח] לֹא תִירָא, מֵהֶם (...). [כג] וּנְתָנָם ה' אֱלֹקֶיךָ, לְפָנֶיךָ; וְהָמָם מְהוּמָה גְדֹלָה, עַד הִשָּׁמְדָם.
ולפני שנערוך השוואה קצרה לדבריו של המנהיג הנצחי בפרשות הקודמות, נביא מעט מפירושו של 'אור החיים' למצוטט לעיל: וְאָכַלְתָּ אֶת-כָּל-הָעַמִּים, זו מצות עשה; וגמר אומר אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ, הא למדת שאם תתעצלו אתם מואסים במתנת אלקים: במילים פשוטות, אנחנו מצווים לנקוט מהלכים מסוימים למימוש הבעלות שלנו על הארץ. לא תמיד נעים לנו עם מהלכים אלו כי חשים רחמנות כלפי המסכנים הכבושים, אבל הבעלות הזאת על הארץ מתקיימת אך ורק מכוחו של מי שנתן לנו אותה, מכוחו של הקב"ה, ועל כן כל חריגה שלנו מההוראות שלו פירושה זלזול במתנה שנתן לנו. והוא ממשיך: ואומרו, לֹא תָחוֹס עֵינְךָ עֲלֵיהֶם - על דרך אומרו [משלי י"ב, י'] וְרַחֲמֵי רְשָׁעִים אַכְזָרִי, פירוש אין זו ממדות הטובות אלא מדה רעה, ולזה מזהיר נגדיות מדה טובה, כי במה שלפנינו אינה אלא רעה: וגמר אומר ולא תעבוד וגו', להעירך שרחמנות בדבר זה תוליד מיחוש עבודה זרה, והוא אומרו כִּי מוֹקֵשׁ הוּא לָךְ.
דומה שהדברים מדברים בעד עצמם ואין צורך להסביר. מקובל אצלנו שהפרשן הזה, רבנו חיים בן עטר, היה המשה רבינו של דורו. הוא לא הכיר מדינה יהודית ולא חווה את מה שאנחנו חווים היום, את התוצאות הקשות של הרחמנות היהודית כביכול שלנו, על אויבינו. אבל זה מה שהוא לומד מנוסח הדברים בפסוק, התוצאה של רחמים עליהם תהיה פגיעה בעצמכם. ועוד יותר, הרחמנות הזאת עלולה להידרדר לכדי עבודה זרה ממש, כי כבר לא עובדים את ה', לא נשמעים להוראותיו אלא משועבדים למולך הפופולריות. והעובדה היא שיהודים נפגעים, למרבה הצער והכאב, כתוצאה מאותם מהלכים שנעשו בניגוד להוראות שקיבלנו בפסוקים המצוטטים לעיל.
כנ"ל, בספר הזה מנסח משה רבינו את הנחיותיו לנו, בשפה ובדגשים שנוכל להבין וליישם. כאמור, אנחנו אוחזים כעת בפרשה השלישית מתוך עשר, אבל כבר אפשר לראות בבירור שמשקל מיוחד מייחס משה רבינו ליחס שאנחנו אמורים להעניק לארץ שאליה הוא לא זכה להיכנס. כבר בפרק הראשון הוא מזכיר לנו את חטא המרגלים, המאיסה בארץ, ואת התוצאות הקשות של אותו חטא. ואת הפרשה הראשונה הוא מסיים בהוראה [פרק ג']: [כב] לֹא, תִּירָאוּם: כִּי ה' אֱלֹקֵיכֶם, הוּא הַנִּלְחָם לָכֶם. ובפרשת ואתחנן הפרשה השנייה בספר, הוא מודיע לנו שאמנם ניכנס לארץ ונכבוש אותה, אבל גם מזהיר אותנו מפני חריגה מההוראות. והתוצאה של חריגה כזאת אמורה מראש [פרק ד']: [כו] הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ, כִּי-אָבֹד תֹּאבֵדוּן מַהֵר, מֵעַל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: לֹא-תַאֲרִיכֻן יָמִים עָלֶיהָ, כִּי הִשָּׁמֵד תִּשָּׁמֵדוּן.
וכך זה נמשך לאורך כל הספר, שוב ושוב מדגיש משה רבינו את החשיבות של מילוי הוראות ההתנהגות שקיבלנו ואת הקשר בין מילוי ההוראות ובין איכות החיים בארץ ואף בינן ובין עצם ההימצאות שלנו בארץ. אבל דומה כי נכון לדור שלנו, הדגשים שבפרשת השבוע הם הכי אקטואליים [פרק ח']: [יא] הִשָּׁמֶר לְךָ, פֶּן-תִּשְׁכַּח אֶת-ה' אֱלֹקֶיךָ, לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. [יב] פֶּן-תֹּאכַל, וְשָׂבָעְתָּ; וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה, וְיָשָׁבְתָּ. [יג] וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן, וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה-לָּךְ; וְכֹל אֲשֶׁר-לְךָ, יִרְבֶּה. [יד] וְרָם, לְבָבֶךָ; וְשָׁכַחְתָּ אֶת- ה' אֱלֹקֶיךָ, הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. [יז] וְאָמַרְתָּ, בִּלְבָבֶךָ: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי, עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה. צריכים להסביר? הרי זו בדיוק הבעיה שלנו כיום, שחושבים שהכל, כל מה שיש לנו, כל הדברים הטובים, השגנו בכוחנו. ומה עם הדברים הפחות טובים ואפילו הרעים שיש אצלנו? להם מי אחראי? מסתבר שהאחריות אינה ניתנת לחלוקה, אנחנו אחראים גם לטוב וגם למוטב, והגיע הזמן שנחתור לטוב בהתאם למורשת של משה רבינו.
