מודל מוניציפלי מה ניתן ללמוד מראש עיריית ראשון לציון, דב צור?
א. שאפשר להוריד ארנונה, ולא רק להעלותה.
ב. שאפשר להבטיח, וגם לקיים.
ג. שאפשר לנהל תקציב רווחי, ולא רק גרעוני כמו ברוב הרשויות המקומיות.
ד. שתקציב עודף מופנה לרווחת התושבים, המממנים ממיסי הארנונה את קופת העירייה, ולא לג'ובים.
ואחרי שהוזיל את הארנונה רטרואקטיבית ב-2% כצעד ראשון, כפי שהבטיח, תושבי העיר - שקיבלו החזר כולל בסך 8 מיליוני שקלים - יכולים להיות סמוכים ובטוחים, שמר צור ימשיך לעמוד בהבטחותיו, ולממש את 'תוכנית החומש' שלו - להפחית את דמי הארנונה ב-10% תוך 5 שנים.
אין ספק שלראשי ערים יש מה ללמוד מהאיש, המשמש מודל מוניציפלי למופת. כל הכבוד!
עני ומאושר? מי אמר שאנשים עשירים הם מאושרים? מחקר שנערך לאחרונה על-ידי ארגון הבריאות העולמי על המיתאם בין אושר לעושר מפריך מיתוס זה, ומצביע על שיעורי דיכאון גבוהים של התושבים דווקא במדינות העשירות, יותר מאשר במדינות העניות (כבר לפני אלפיים שנה חז"ל כבר הצביעו על כך, שמרבה נכסים - מרבה דאגה). מעתה אפוא אימרו: להיות עני ומאושר.
והאם גם ידעתם שישראל, בניגוד לתדמיתה, היא מדינה עשירה? לפחות כך נראה בעיני העולם, כפי שמשתקף במחקר, המצביע על עשרה אחוזי דיכאון של הישראלים (טוב, חצי נחמה, מחצית מהמדוכאים בארצות הברית ובצרפת). לתשומת ליבך שר האוצר, אתה מוזמן לפתוח את הכיס לאזרחים.
הצוואה הכתבה "דקות למוות", שפורסמה ב-"7 ימים" מצביעה בין השורות על הגורמים לסרטן הריאות הקטלני שלקה בו עדי ז"ל. בראש ובראשונה העישון הכבד שהיה מנת חלקו בעברו. יתרה מזו, מהכתבה עולה שטלמור היה חובב שווארמות לא קטן, שאותן הכתיר כטעם החיים, ובהן גם בחר לקנח את סעודתו האחרונה בארץ זרה.
דומני כי ראויים הרגלי צריכה שליליים אלה, המהווים מתכון בדוק למחלות, כדי לשמש צוואה לקוראים ממה יש להתנזר כדי למנוע את מחלת הסרטן הסופנית. והעיקר הבריאות.
רצח מתוכנן בקפידה הסנגוריה של אשר דהן, שרצח את הרב אלעזר אבוחצירא, טוענת שעל-פי חוות דעת פסיכיאטרית הוא לא כשיר לעמוד לדין. מעניין שדהן היה מספיק שפוי כדי לתכנן את הרצח מראש לפרטי פרטים בדם קר (ואפילו לא מתוך סערת רגשות), ובכלל זה הטמנת הסכין בתיק תפילין, כדי להסיר כל חשד, הכנת המכתב לקריאת הרב כדי להסיח את דעתו, ואז לרצוח אותו ועוד.
גם טענת הרוצח שהוא לא התכוון לרצוח את הרב בסכין הגדולה שהכין, אלא רק לפגוע בו, דומני מזכירה את הביטוי של חז"ל: "כרוֹת ראש של ציפור, ולא תמות?!" ואכן, די היה בדקירה אחת של הסכין הקטלנית כדי לשים קץ לחיי הרב.
נכון עשה אפוא בית המשפט שלא השתכנע מחוות דעת זו, והחליט להעמיד את הרוצח לדין בגין כתב אישום. די להתחזוּת ולטירוף השווא!
כן לנוסח המשולב לא סוד הוא שהצבא, הדוגל בשילוב דתיים, שומר כשרות. גם אם מדובר במיעוט דתי, חשוב לצבא שהדתיים יוכלו לאכול ביחד עם החיילים החילונים, ללא כל מחיצות.
מדוע אפוא אותו מיקסום לא חל על הכרעת הנוסח של תפילת יזכור? מדוע לגרום לחיילים מאמינים תחושת אי-נוחות, הגובלת בכפייה חילונית, עם השמטת המילה 'אלקים' - במיוחד שמדובר בהנצחת זכר יקיריהם? מה עוד שמיעוט קטן בלבד התנגד להזכרת ה', ולמענו הוחלט להוסיף לנוסח שנקבע 'יזכור אלוקים', השנוי במחלוקת, את המילה 'וישראל'. מדוע לא הושאר בסופו של דבר הנוסח המשולב, הנותן מענה לכל גוני האוכלוסיה בצה"ל?
פרופורציות בבקשה 'זעקת מעמד הביניים' הכריזו הכותרות במחאת האוהלים. איזה אוקסימורון וזיוף היה בצירוף זה. ואז באה למרבה הצער זעקת נרצחי הפיגוע בנגב, והחזירה את יושבי רוטשילד למקומם ולפרופורציות הנכונות - לסושי ולנרגילות שלהם.
"קול דמי אחיך זועקים מן האדמה" הצביע הפיגוע הכואב, אחד מני רבים בהיסטוריית הדמים של המדינה, והראה למפונקים, בעלי תלוש משכורת של כמעט עשרים אלף שקלים, מהי זעקת אמת.
העם עם הדרום מה המשותף לכרזה של המאהל 'ישכור' (בקונוטציה לתפילת 'יזכור' כמובן), לזעקת מעמד הביניים ולהפגנה של פעיליו במוצ"ש בתל אביב בעיצומה של מתקפת גראדים בנגב? הזיוף וההגזמה של בעייתם וניפוחה לכדי מימדי אבלות, תוך ניתוק מוחלט מהעם ומהמציאות.
למרבה הצער הפיגועים הקטלניים בדרום מהווים תזכורת רועמת לציבור למציאות הדמים של
הארץ הזאת, וזעקת הקורבנות שהיא הזעקה האמיתית. ואכן מיעוט המפגינים בכיכר הבימה הוכיח שהעם עם הדרום, ולא עם הצועדים שהפגינו אטימות ואנוכיות בלתי נסבלת.
כן, לא שכחנו, מדובר בבעלי משכורות של כמעט עשרים אלף בחודש, שסושי, נרגילה, רכבי פאר ובילויים בחו"ל אינם עוד קלישאה עבורם אלא אורח חיים. אז איפה הפרופורציות, בבקשה?
המחאה והתקשורת לכאורה אין ספק שצודקים המפגינים במאהל המחאה המבקשים את גיוס התקשורת. כבר היה מי שאמר שאלמלא העיתונות לא הייתה מחאה. שהרי כלל ידוע בפרסום "לא פרסמת - לא עשית".
אולם הבעיה היא שהעיתונות נתנה להם תשע אצבעות, והקדישה להם את רוב הדיווחים והמאמרים - והם רוצים את כל היד. המארגנים, כפי שדוּוח, תקפו אותה בכינוס, על שאינה מקדישה את עצמה מספיק למאבקם. מבחינתם רק אם כל התקשורת תהיה מגויסת לטובת המחאה, שתתפוס את כל הכותרות, כאילו אין חדשות אחרות - רק אז הם יהיו מרוצים. על פחות מכך הם לא מתפשרים. חוצפה כבר אמרנו?
יחסי ציבור לשמאל דומני שהניתוח המלומד של האיורים נגד ה
מתנחלים, מפרי עטו של עדי גרסיאל, עושה שירות יחסי ציבור מעולים לא רק לחברת תנובה, תחת הכותרת המבריקה "תנובה זה כאן" (בקונוטציה כמובן ל'יש"ע זה כאן'), אלא לא פחות למאיירים בפרט ולשמאל הקיצוני בכלל. וכידוע, תמונה אחת שווה יותר מכתבה בת אלף מילים.
מה הפלא שמושאי האיורים הם לא מתנחלים חילונים, שהם הרוב כדברי הכותב (נתון מפתיע) אלא מתנחלים טיפוסיים סרוגים, בעלי השפם המפורסם, או הקיצונים המזוקנים. שהרי מתנחל פלוס דתי, הוא המושך אליו את אש השיטנה והרייטינג של השמאל, והוא הנוסחה המושלמת לאוטו אנטישמיות. ולכן מושאי המחאה האחרים, בניגוד לנכתב, לא יותקפו באותה מידה כמו המתנחלים - בוודאי לא הערבים שהם, כידוע, יקירי התקשורת השמאלנית.
השאלה היא אפוא, מדוע לא היה די באזכור בלבד של האיורים הללו, במקום שיעור מפורט בניתוחם, והאם ביקורת זו אינה פועלת כבומרנג נגד המתנחלים, בניגוד למטרת המדור ועיתון 'בשבע' בכלל.
טובים השניים דומני כי כל המשיבים הנכבדים התייחסו להתמודדות עם תופעת הרווקוּת המאוחרת, אולם לא לשאלה כיצד למנוע אותה. והתשובה לדעתי נעוצה במילת הפלא - חינוך, חינוך ושוב חינוך. נכון עשה אפוא מינהל החינוך הדתי שהחליט להכניס תוכנית הכנה לחיי משפחה לבנים, ולא רק לבנות, במערכת הלימודים, כדי להגביר את המודעוּת לחשיבות הנישואים בגיל צעיר ויתרונותיו.
אין זה נכון לדחות נישואים בגלל לימודים או עבודה. תשאלו את מי שכבר עשה את המסלול במסגרת המשפחתית הממוסדת, ולא פחות בהצלחה מהרווקים (טובים השניים). וד"ר חנה קטן המיתולוגית כמשל.
סימן את המטרה עם כל הכבוד לד"ר יצחק ויס, מחבר הספר "סבא שלו היה רב", נראה שהוא נסחף מדי בנסיונותיו לנפץ את המיתוסים לגבי חוזה המדינה, תיאודור הרצל, ולייהודו. לאחר שכבר סימן את המטרה, וירה את החץ היהודי בזהותו של הרצל, לא נותר לו אלא לשרטט את העיגול שיתאים לתזה שבנה מראש.
נכון סבא של הרצל היה רב (ובעצם של איזה יהודי לא), אך במבחן המעשים עובדה היא שהנכד לא הניח תפילין, ואף לא שמר כשרוּת. האם זו לא סיבה מספקת להסתייגות הרבנים ממנו? גם אם הוא משמש מודל ציוני נלהב לביבי ולד"ר צמרת, שההיבט הדתי פחות מעניין אותם, אי-אפשר להתעלם מעובדה זו.
יתר על כן, כיצד אפשר להשוות את דבריו של הרצל לדברי המדרש רבה, או את הצעתו לנַצר את יהודי וינה, חלילה, להתרסתו של רבי לוי יצחק מברדיצ'ב כלפי הבורא על הפרת חוזה? לכל היותר התרסה זו דומה להקרבתו האישית של משה רבינו, שהיה מוכן להימחות, למען קיום העם. אגב, הזהות בין קודש לחול מאפיינת לא פעם את הציונות הדתית, ואף חלק מרבניה, והגיעה השעה לחדול מגישה זו.
