מה שקורה בדרום הארץ בשבוע האחרון, "אירועים ביטחוניים" בלשון העדכנית, כאשר כמיליון תושבים, אזרחים שהשיגרה המשעממת והברוכה היא משאת נפשם, שכל מה שהם מבקשים הוא לנהל את חייהם בלא לבחון בכל רגע נתון היכן נמצא "המרחב המוגן" הקרוב, כאשר אזרחים שלווים אלה מותקפים שוב ושוב על לא עוול בכפם ומאזורים שעד לא מכבר היו בשליטתנו ואנחנו, בקלות דעת (שלא לומר בטיפשות), העברנו את השליטה בהם לאלה שכעת מפעילים את כלי הנשק נגדנו, הרי מדינת ישראל נראית באור לא כל כך מחמיא בלשון המעטה. היא נראית כפי שהיא באמת, חסרת כיוון ו(לכן) חסרת דרך. למותקפים יש מרחבים מוגנים(???), לצבא יש מערכת יירוט שמכונה כיפת ברזל ויש את הצבא הכי חזק ומשוכלל במזרח התיכון, אבל המציאות היא שרק בנס הפגיעות בנפש הן מצומצמות יחסית לעוצמת המתקפה.
והמערכת שאמורה להנהיג אותנו, כך לפחות על-פי התקשורת, מוטרדת קשות ממה שצפוי לנו בספטמבר, אם תהיה או לא תהיה הכרזה חד-צדדית על מדינה פלשתינית ואם המדינה הזאת תזכה או לא תזכה להכרה מכל מיני גורמים. על כן נשמעים מהמערכת השלטונית, ובעיקר מאלה המתיימרים לאייש אותה בהקדם, מהאופוזיציה, קולות רמים בזכות משא-ומתן מזורז, שיהיה "תהליך" מדיני. לדעתם, או לפחות לטענתם, כי קשה להאמין שהם באמת מאמינים בזה, משא-ומתן כזה ימנע את ההכרזה הבלתי רצויה ובאותה הזדמנות גם יציג אותנו באור חיובי בעיני העולם ובכך, סוף-סוף, נהיה מקובלים בחברה האנושית. הם גם מוטרדים מהאפשרות שהמטורף מטהרן יצליח לבנות נשק גרעיני, מה שישנה את מאזן האימה שינוי יסודי ועלול חלילה להעמיד את כל תושבי מדינת ישראל בסכנה מיידית. כנראה, ריצוי הפלשתינים אמור לפתור גם את הבעיה הזאת, כי אם הם ישלימו איתנו - כל המוסלמים ישלימו איתנו.
בערך כמו שהשלימו איתנו המצרים וגם העזתים. אומנם עם העזתים לא עשינו הסכמים ישירים, אבל עם הרשות הפלשתינית שלכאורה שלטה בעזה, כן חתמנו על הסכמים. חוץ מזה, הסכמנו עם עצמנו שאם הם רק יעזו לירות לעברנו אחרי שנשאיר להם את כל השטח, אחרי שננקה את כל רצועת עזה מיהודים, אנחנו נגיב במלוא העוצמה והעולם יהיה איתנו. ועם המצרים חתמנו הסכם שלום שבעקבותיו השמיע ראש הממשלה דאז בשידור חי בשורת "שלום לדורות" לעם ישראל בארץ ישראל. כזכור, עבור הסכם השלום ההוא שילמנו בכל מרחבי חצי האי סיני כולל אוצרות הטבע שבו, בעיקר הנפט שעשוי היה להביא אותנו לעצמאות כלכלית מלאה, וכולל עקירת היהודים שהתיישבו בו. והנה כעת אף אחד במערכת השלטונית כבר לא מעז להכריז שיש לו ביטחון בשלום עם מצרים אבל כולם רוצים להמשיך בדרך ההסכמים.
אפשר להמשיך בסגנון זה עוד ועוד. לא נעשה זאת, כי אין בזה תועלת. רבים וטובים עשו ועושים זאת ושום דבר אינו משתנה. כאילו, מרגע שעלינו על נתיב מסוים - לא משנה מי הקברניט התורן ומה דעתו על הסכנות שבאותו נתיב, אין ברירה אלא להמשיך. אף אחד לא מעז להכריז: טעינו! או טעתה ההנהגה הקודמת ועלינו לשנות כיוון. על כן, לכאורה, כל המילים שאומרים או כותבים בנושא הזה הן חסרות תועלת, אז למה בכל זאת כותבים על כך - כי כרגיל, מוצאים בפרשת השבוע את התשתית הרוחנית למה שקורה וכמובן, גם את הפתרונות. אז אומנם אנחנו לא משלים את עצמנו שמישהו מהמערכת השלטונית ישנה את דרכו או את חשיבתו כתוצאה ישירה מהדברים שאנחנו כותבים או אומרים, אבל בהחלט ייתכן שאיזה יהודי יזכה לתובנה חדשה וגם זה חשוב.
[דברים י"א]: [כו] רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם--הַיּוֹם: בְּרָכָה, וּקְלָלָה. בספר דברים כולו, העבודה הנדרשת מאתנו היא עבודת השמיעה. גם בפרשה שלנו זה בולט: [כז] אֶת-הַבְּרָכָה--אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ (...) [כח] וְהַקְּלָלָה, אִם-לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל-מִצְוֹת ה' אֱלֹקֵיכֶם (...). אבל הפרשה פותחת בראייה, רְאֵה, וזהו גם שמה. במדבר ראינו אלקות בגלוי כל הזמן ומשה רבינו רצה להנחיל לנו את הראייה הזאת לתמיד, שבכל שלב נזהה את נוכחות ה', כמו שהיה לנו במדבר. אלא שאז, עדיין לא הגיע הזמן לכך והוא נאלץ להדריך אותנו בשמיעה, בהתבוננות פנימית, בגילוי האלוקות בתוך מה שנראה כטבע בלבד.
להפוך את הקללה לברכה
כאמור, בשנות הנדודים במדבר ראינו אלוקות בגילוי. זה התבטא בכך שקיבלנו לחם מן השמיים, היו ענני כבוד שליוו אותנו וכו'. גם כל חריגה גררה תגובה אלוקית מיידית, כך שהיה ברור לגמרי מי בעל הבית ומי מנהל את העולם, איזה מעשה מביא ברכה ואיזה את ההפך ממנה. בכניסה לארץ השתנו הכללים, כעת צריכים להילחם כדי לכבוש את הארץ, לעבוד כדי להוציא לחם מן הארץ ושום דבר אינו מובן מאליו, כל צעד מחייב שיקול דעת ונטילת אחריות אישית. ולאחר ששוקלים ומחליטים לבחור במהלך מסוים, מי יודע אם ברכה צפונה באותו מהלך או שמא קללה חלילה? איך נוכל לדעת, ומראש, אם המהלך שבחרנו לעשות, יביא ברכה או להפך? ובכן, לא נוכל לדעת, שום בן אדם לא באמת יכול לדעת. כי אנחנו רק בני אדם שכושר חיזוי העתיד אינו נמנה בין יכולותיהם המוּלָדוֹת או הנרכשות.
אז נכון, מצד עצמנו, מצד הכישורים שלנו, אנחנו לא יכולים לדעת מראש, לכך בא לעזרתנו משה רבינו ומציג את הנתיבים השונים. ספר דברים כולו מהווה הדרכה כיצד להתנהל במסגרת הכללים החדשים. אומנם הוא מתמקד בעיקר בחיוב, אבל בספר הזה פורש בפנינו המנהיג הנצחי סדרה של מקרים ותגובות, שאלות ותשובות, בעיקר תשובות ופתרונות לכל מיני בעיות ותקלות צפויות. בעיקר מה שהוא עושה, זה להציע לנו את הפתרון שימנע מראש את הבעיה. הנה למשל: [לא] כִּי אַתֶּם, עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן, לָבֹא לָרֶשֶׁת אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר- ה' אֱלֹקֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם; וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ, וִישַׁבְתֶּם-בָּהּ. [לב] וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת, אֵת כָּל-הַחֻקִּים וְאֶת-הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם, הַיּוֹם. עד כאן זו הוראה כללית, לא ממוקדת די כדי לאפשר באמת בחירה בדרך הברכה והתרחקות מדרך הקללה. אבל מיד בהמשך הוא ממקד יותר את ההוראה ואומר מה בדיוק עלינו לעשות כדי לעלות על נתיב הברכה.
[פרק י"ב]: [א] אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת, בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַן ה' אֱלֹקֵי אֲבֹתֶיךָ לְךָ לְרִשְׁתָּהּ: כָּל-הַיָּמִים--אֲשֶׁר-אַתֶּם חַיִּים, עַל-הָאֲדָמָה. [ב] אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת-כָּל-הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ-שָׁם הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם--אֶת-אֱלֹהֵיהֶם: עַל-הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל-הַגְּבָעוֹת, וְתַחַת כָּל-עֵץ רַעֲנָן. [ג] וְנִתַּצְתֶּם אֶת-מִזְבְּחֹתָם, וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת-מַצֵּבֹתָם, וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ, וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן; וְאִבַּדְתֶּם אֶת-שְׁמָם, מִן-הַמָּקוֹם הַהוּא. בפסוק מנויים כמה סוגים של עבודה זרה ולכל אחד נתון "הטיפול" הנדרש עבורו. גם לפני שבועיים, בפרשת ואתחנן קראנו הוראה דומה אבל עם הוראות טיפול הפוכות לאשרה ולפסלים [פרק ז']: [ה] כִּי-אִם-כֹּה תַעֲשׂוּ, לָהֶם--מִזְבְּחֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּ, וּמַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּ; וַאֲשֵׁירֵהֶם, תְּגַדֵּעוּן, וּפְסִילֵיהֶם, תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ. בעזרת חז"ל ננסה להבין מה משמעות השינוי הזה ובעזרת הרב גינזבורג שליט"א ננסה להבין מה המשמעות של זה עבורנו.
[ע"ז מה/ב]: דאמר רבי יהושע בן לוי: גידועי עבודת כוכבים קודמין לכיבוש ארץ ישראל, כיבוש ארץ ישראל קודם לביעור עבודת כוכבים. דתני רב יוסף: ונתצתם את מזבחותם, והנח; ושברתם את מצבותם, והנח; והנח סלקא דעתך?! שריפה בעי! אמר רב הונא: רדוף ואחר כך שרוף. הפירוש הפשוט של המימרא הזאת הוא שעוד לפני כיבוש הארץ צריכים לגדוע את העבודה זרה, כי בלי השלב הזה - לא ניתן לכבוש את הארץ. 'גידוע' זה מה שמעלילים על המתנחלים שכאילו הם עושים לעצים של הרשעים; אחרי גידוע, העץ קיים אבל בלי נוף, רק שורשים וגזע. זה לא מונע ממנו לצמוח שוב וביתר עוצמה, אבל בינתיים הוא מנוטרל; כעבודה זרה, הוא לא מהווה פיתוי. ואז יכולים להתפנות לכיבוש הארץ. אחרי שמשלימים את הכיבוש, חוזרים לשרוף, לאבד סופית את מה שהשאירו מאחור. לוודא שהאשרה, העץ שהשתמשו בו כעבודה זרה, לא יצמח שוב.
כאשר מגדעים עבודה זרה, זו פעולה פיזית שמלמדת על תנועה נפשית של הינתקות ממנה. בפועל, הרי לא ניתן לטפל בעבודה זרה כלשהי לפני שיש שליטה בשטח, לפני הכיבוש הפיזי. לכן ברור שהאמירה הנ"ל של ר' יהושע בן לוי בדבר גידוע עבודה זרה לפני הכיבוש, צריכה להתפרש בעיקר כמתייחסת למאמץ הנדרש מאתנו - כהכנה לכיבוש הארץ, להתגבר על הנטייה שלנו לעבוד עבודה זרה. משה רבינו כבר הזהיר אותנו מהעבודה הזרה הכי מסוכנת בהקשר הזה [פרק ח']: [יז] וְאָמַרְתָּ, בִּלְבָבֶךָ: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי, עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה. המודעות הזאת מובילה להפך הברכה כפי שאנחנו רואים יותר ויותר מיום ליום ומאירוע (ביטחוני) לאירוע. כדי לעלות על נתיב הברכה צריכים למלא את ההוראה: [יח] וְזָכַרְתָּ, אֶת-ה' אֱלֹקֶיךָ--כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ, לַעֲשׂוֹת חָיִל: לְמַעַן הָקִים אֶת-בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ, כַּיּוֹם הַזֶּה.