|
|
דפני ליף. מנסים להוציא את הרוח מהמפרשים [צילום: פלאש 90]
|
|
|
|
|
קשה לי להבין מה מניע אנשים מסוימים מאוד לרצות כל כך בכישלון המחאה העממית. זה מתחיל כמובן עם דחיית ההגדרה "מחאה עממית". מה פתאום "עממית"? "מחאת מעמד הביניים", פוסקים המאוהבים במינוחים שיש להם מהלכים באקדמיה תוך קביעת גבולות השכר למעלה ולמטה של המעמד הזה עליו נשענת המדינה. היא לא הייתה יכולה להישען על המעמד המתחזה הזה אילו זה היה מעמד שאינו גומר את החודש. גומר גם גומר.
הוא נוסע בהמוניו לחופשות חו"ל מוטסות, ממלא צימרים בגליל וצורך עיסויי ספה במרכז, זולל סושי ואינו מניח שולחן פנוי במסעדות יוקרה וקשור, חטא על פשע, ליחצנים יקרנים המקבלים שכר במחתרת תמורת העצה הגאונית להפוך אוהלים בהם לנים או סמרטוטרים או איסטניסים של מיטות מוצעות היטב בדירות נאות הקופצים לרוטשילד לראווה, למותג חתרני הצועק בקול המעברות של תמול שלשום כביכול את סיסמת "העם דורש צדק חברתי" .
זה נמשך עם השאלה המוצגת המלומדת והעניינית כביכול "מה אתם מציעים" , כאילו שיש למי שתובע שינוי כלכלי וחברתי וערכי מפני שלדידו הוא חי מתוך מציאות כושלת המסכסכת אותו עם הארץ בה הוא חי ואותה הוא אוהב, גם מנגנונים של מחקר ויישום ושליטה תקציבית, כאילו הוא ממשלת צללים, חלופה לזו המנהלת את ענייני המדינה. לא. הוא מוחה. מוחה אינו מחוייב להציע. מוחה דורש. הוא דורש שמי שהאחריות חלה עליו יאזין לקולו וייענה לדרישה לעשות שינוי. זה ברור כל כך, כאן ובעולם כולו, אבל מי שרוצה כל כך שהמחאה העממית תתמוסס, תובע ממנה בכל כלי תקשורת אפשרי "מה אתם מציעים".
אחרי כן נכנסים למערכה המעריכים את תוקף המחאה על-פי מניין היוצאים לרחוב. מי שאינו יכול להוציא לכיכרות אלף שואל למה הוציאו רק עשרים אלף. מי שמתווכח עם הסטטיסטיקה וקובע ששלוש מאות אלף זה אולי רק, בקושי, מאה וחמישים אלף, חוקר לדעת מדוע מה שהיה גדול אתמול נהיה קטן היום ומי לידינו יתקע כי מחר לא יעלה על לא כלום. הרוצים בכישלון המחאה אינם מתכוונים להתרשם לא מעשרות אלפים ולא ממאות אלפים ולא ממיליון, אבל כשהפגנה אחת קטנה מקודמתה היא עדות מתוקשרת לרווייה לגסיסת המחאה.
ויש האידיאולוגים, יקירי המידות הטובות המתרחקים ממעורבות במחאה שאינה לרוחה מפני השפה שהיא מדברת, או מפני הפגם המוסרי שיש בדרישה להיטיב עם המוחה. מחאה מוסרית היא מחאה של דרישה להיטיב עם הזולת. נכה הדורש בעבור נכים מעורר שאלות אתיות. השלמים ברוך השם באבריהם, אם הם דורשים בעבור נדוני כסאות הגלגלים, הם בעלי חסד אצילים. העם דורש הווה אומר דורש לעצמו, לא לזולתו. לא מחאה הגונה. גם אלה, מחנכים והוגים בישראל אינם רוצים בהצלחת המחאה ובאים חשבון עם מי בתוכם השובר את ההסתייגות החסודה ונואם בכיכר נאום מחאה, ולא ידעתי למה.
אבל איש לא הגדיל לעשות יותר מן השדרן המכופתר שעמד מול דיוקנה של אחת מן הנשים הצעירות שהניעה את המחאה בראשיתה, וחקר אותה לדעת מאיין היא שואבת את הסמכות להנהיג מחאה חברתית, מה ברקע של חייה הצעירים מצדיק את היומרה של הנהגת ציבור כאילו קנתה את מעמדה בכסף שחור, בשירות מניפולטורים שניצלו אותה בעבור האג'נדה המסתורית שלהם. היא ענתה. נבוכה על שראיון טלוויזיוני כזה אפשרי בכלל מקצועית וכשר אתית, היא השיבה חורקת שן אך מנומסת ובוודאי מאופקת.
או אז גלשה החקירה לשמן המכונות הפטריוטי-השירות הצבאי. החוקר המגוהץ ידע כמובן מה שהצופה לא יכול היה לדעת ומה שיזעזע אותו זעזוע סופני אילו ידע, המנהיגה מכח בחירתה היא בהנהגתה, לא שירתה. זה נועד להרוג את הלגיטימיות של המחאה כולה. מושפלת, אי-אפשר לראות זאת אחרת, ענתה כי לא שירתה מחמת מחלה, ונפרדה כמה דקות מאוחר מדי מן המראיין האובייקטיבי שניצב במסך ממנו יצא לסכל מחאה סיכול ממוקד.
למה? למה עבר על האלף בית של אתיקה מקצועית אם לא כדי להוציא את הרוח ממפרשיה של מחאה שמפריעה, אין להבין למה, לא רק לשדר הזה, לא רק למי ששייך ללהקה הסמויה המעודדת את הסיקולים-סיכולים האלה מאחורי הפרגוד, למה?
אילו הפריעה המחאה רק לממשלה, היינו אומרים, ניחא, היא נועדה לעורר וליצור צורך דחוף ב'לעשות חושבים' כמו שאומרים הצברים ואפשר להבין כי לא נעים כל כך לממשלה לראות שלא הכל מאוהבים בה ובמדיניותה. אבל מדוע מפריעה אחת מן המחאות האותנטיות ביותר שהייתה בארצנו במשך כל שנות קיומה, הדורשת בסופו של דבר לאחר ששקללנו את כל הפרטים ואפילו את כל הבלבולים מפי אנשים מכל גוני הקשת, לא יותר משינוי בסדרי העדיפויות, והממשלה, אם מעט ואם הרבה גם שומעת לה, מדוע זה מפריע לכל כך הרבה אנשים היודעים ידוע היטב כי דרושה היערכות חדשה בסדרי העדיפויות? מי ולמה בדמוקרטיה הישראלית כל כך לא מרוצה ממפגן דמוקרטי מרשים על-פי כל קנה מידה בתוכנו ובהיקפו? על מי זה מאיים עד כדי סיכול ממוקד בראש חוצות הכיכר התקשורתית?
