הקטל בדרכים, שרק הולך וגובר, הניע את
משרד התחבורה להחמיר מתחילת השנה הבאה בבדיקות הראייה של מבקשי רישיונות-נהיגה. אין כל מחלוקת על כך שעין פקוחה היא יסוד מוסד לנהיגה בטוחה, אלא שספק גדול אם במציאות הישראלית זו אכן מובטחת.
על פניו נראה שהחמרתו של משרד התחבורה היא רק עבודה בעיניים. מזה שנות דור הוא מסמיך אופטומטריסטים לערוך את בדיקות הראייה למבקשי רישיונות וחידושם. עיסוק באופטומטריה דורש, אומנם, לימודים ייעודיים ורישוי, וכבודו של העוסק בה במקומו מונח. אלא שאין רמתו המקצועית של האופטומטריסט כרמתו של רופא העיניים. זה האחרון הוא רופא מוסמך המסוגל לאבחן ליקוי או מחלת-עיניים וגם בעל הידע והכישורים הבלעדיים לטפל בהם. הדעת נותנת, על כן, שהוא, והוא בלבד, זה שאמור להיות מוסמך לאשר או לפסול את ראיית הנבדק.
יחידה בעולם במציאות הקיימת, ישראל היא אולי המדינה היחידה בעולם הנאור שבה מוקנית סמכות בדיקת הראייה לאופטומטריסטים. במדינות תקינות מוקנית הסמכות הזו לרופאי העיניים בלבד. האמת היא שעד מחצית המאה החולפת הייתה זו בארץ גם הפריבילגיה הבלעדית של הרופאים עצמם. מקצוע האופטומטריה היה אז כאן, עדיין בחיתוליו, בעוד שהסמכות להתקין משקפיים ניתנה באותם זמנים לאופטיקאים; אבל גם רק לאחר בדיקת העיניים אצל הרופא.
על כבישי הארץ מסתובבים כיום לא מעט נהגים חולי-עיניים. מטבע הדברים הם מסכנים את שלום הנהגים החולפים על פניהם. יש לכן משום קלות הדעת בהענקת סמכות הבדיקה לאופטומטריסטים, הנעדרים כל כישור רפואי. וכשהדברים אמורים במחלה או ליקוי - נבצר מהם לאבחן או להעניק את הטיפול הנדרש.
עיניים כשיניים וזה מזכיר לנו מחדל דומה, שפשה בארץ עוד לפני יובל-שנים. בישראל של מחצית המאה העשרים פעלו, חופשי-חופשי, מרפאות של טכנאי-שיניים. משרד הבריאות לא אסר עליהם לטפל בשיניהם של מטופלים. אלה האחרונים לא ידעו תמיד להבדיל בין טכנאי לרופא, והפקירו את פיהם בידיו גם של מי שאין לו סמכות רפואית. רק במרוצת השנים בא המעוות על תיקונו ולטיפול השיניים הוסמך בלבדית הרופא המוסמך.
מן הראוי היה שגם בדיקת הראייה לרישיון הנהוגה תהיה נחלתו הבלעדית של רופא העיניים. בה בעת ימשיך האופטומטריסט להתקין משקפיים. יהי לרופא אשר לרופא ולאופטומטריסט אשר לאופטומטריסט.
