המחאה האזרחית שפרצה במהלך חודשי הקיץ בישראל ביטאה כעס מצטבר נוכח צמצום מחויבות המדינה לזכויות החברתיות של אזרחיה. המחאה התחילה בתחום הדיור אך התפשטה במהרה אל תחומים נוספים ובראשם החינוך והבריאות, והובילה לתביעה נרחבת לחלוקה צודקת של המשאבים בין המעמדות החברתיים הגבוהים לבינוניים והנמוכים. בהיעדר פרספקטיבה היסטורית, אסתכן בניבוי הבא: גם אם לא תשיג את כל מטרותיה בטווח הקצר, מחאת האוהלים 2011 צפויה להוות נקודת ציון חשובה בהיסטוריה הקצרה של יחסי חברה-מדינה בישראל. אחת הסיבות לכך היא השינוי בתפקידו של מעמד הביניים ביחס למגמות ההפרטה בשירותים החברתיים: מעבר מתמיכה אינדיבידואלית במגמות אלה, להתנגדות קולקטיבית ואקטיבית להן.
בדומה למעמד הביניים בחברות אחרות, נהנה מעמד הביניים הישראלי משירותים חברתיים שונים ובראשם שירותי החינוך והבריאות. שירותים אלה, המסופקים באמצעות מנגנוני מדינת הרווחה הישראלית, עברו שינויים משמעותיים במהלך שלושת העשורים האחרונים. מראשית שנות השמונים ניכרת ירידה הדרגתית אך עקבית במימון הציבורי מסך ההוצאה הלאומית על חינוך. בין השנים 1986-1980 ירדה ההוצאה הממשלתית הריאלית לתלמיד ב-16.2% בממוצע; במסגרת זו צומצם מספר שעות הלימוד בבתי הספר היסודיים בכ-200,000 שעות - 28.5% מכלל השעות, יום הלימודים קוצר, הקבצות לימודים בוטלו, מספר התלמידים בכיתה גדל, מספר המורים הופחת והוראת מקצועות לימוד מסוימים בוטלה.
חלק נכבד מן הקיצוצים נערך במסגרת "תוכנית החירום לייצוב המשק" (1985) אשר העצימה את משרד האוצר והפכה אותו לאחראי על ה"משמעת התקציבית" בממשלה. במהלך שנות התשעים עברה בכנסת חקיקה מרחיבה בחינוך בתגובה לקיצוצים בשעות הלימוד (לדוגמה - חוק יום חינוך ארוך), אולם היא יושמה באופן חלקי ביותר כתוצאה של תת-תקצוב ועיכובים שונים שיזם האוצר.
בתחום שירותי הבריאות התרחשו במקביל תהליכים דומים. במהלך שנות השמונים חל צמצום משמעותי במימון הציבורי של מערכת הבריאות. שני מקורות המימון הציבורי המרכזיים של מערכת הבריאות - המימון הממשלתי והמימון שהגיע מן המס המקביל ששילמו המעסיקים - מימנו בשנת 1979 62% מההוצאות על שירותי הבריאות, ואילו ב-1988 מימנו מקורות אלה 51% מההוצאות בלבד. ההוצאה הממשלתית הממוצעת לנפש עמדה בשנת 1980 על 482 שקל, ובשנת 1990 הופחתה להוצאה של 301 שקל לנפש בלבד. אף על-פי שיישום "חוק ביטוח בריאות ממלכתי" בשנת 1995 מיסד את הזכות לשירותי בריאות כזכות חברתית לאזרחים ולתושבים ישראלים, הוא לא עצר את מגמת הפרטת המימון. נהפוך הוא. בשנת 1997 בוטל המס המקביל, אך אוצר המדינה לא עמד בהבטחתו לממן את החוסר; כך הצטמצם שיעור המימון הציבורי של המערכת מ-50% מההוצאה הלאומית בשנת 1996 ל-29.6% בלבד ב-2008.
קיצוצים אלה השפיעו על חייהן של משפחות רבות אשר התמודדו עם בעיות כגון חוסר בשעות לימוד או אי-נגישות לטיפולים רפואיים בדרכים שונות. קבוצות מסוימות בציבור היהודי הצליחו לפעול באופן פוליטי כדי לקבל פיצוי סקטוריאלי מן המדינה (לדוגמה - מפלגת שס וציבור מצביעיה בתחום החינוך); המעמד הנמוך וקבוצות מיעוט סבלו מן הקיצוץ כיחידים באופן שפגע באיכות חייהם ותרם לשוליותן; ואילו מעמד הביניים הישראלי פתר את הבעיה כאוסף של צרכנים אינדיבידואלים, ופיצה את עצמו על-ידי הגדלת ההוצאה הפרטית של משקי-הבית על שירותי חינוך ובריאות.
בשנות השמונים, בד-בבד עם צמצום תקציב החינוך, עלה חלקם של מקורות פרטיים במימון המערכת. מימון החינוך על-ידי ההורים ומקורות פרטיים אחרים צמח משיעור של 16% בשלהי שנות השבעים (הממשלה והרשויות המקומיות אחראיות ל-84% הנותרים), ל-24% בשלהי שנות השמונים, רמה עליה שמר בשנות האלפיים. עלייה זו ניכרת גם בגידול שחל בהוצאה המשפחתית לחינוך מ-3% בהכנסתה הפנויה ב-1980, ל-4.3% ב-1987 ויותר מ-7% ב-2007. חשוב לזכור כי זו היא עלייה ממוצעת: משפחה מהחמישון העליון מוציאה פי כמה יותר ממשפחה מהחמישון התחתון! היווצרותו וצמיחתו של ה"חינוך האפור" בשלהי שנות השמונים נבעה מצמצום האחריות והמעורבות המדינתית ביחס להספקת שירות ציבורי באופן שהעביר חלק מן האחריות למימונו (וגם להספקתו) לידי גורמים פרטיים.
במקרה של מעמד הביניים הישראלי עברה חלק מן האחריות לתא המשפחתי שחלקו בתקצוב החינוך גדל. בשירותי הבריאות התרחש תהליך דומה. בד-בבד עם הצמצום במימון הציבורי צמחה ההוצאה הפרטית על שירותי בריאות: אם בשנת 1979 מימנו משקי-בית פרטיים 20% מן ההוצאות על שירותי בריאות (באמצעות רכישת שירותים רפואיים, תרופות וציוד מגופים עסקיים), בשנת 1988 הם מימנו 31% מן ההוצאות. בעשור שלאחר חקיקת חוק ביטוח בריאות ממלכתית, המשיכה השחיקה במימון הציבורי של שירותי הבריאות כאשר חלקם של משקי-הבית במימון מערכת הבריאות הגיע לכ-42% בשנת 2008. מספר גורמים הביאו לצמיחת הרפואה ה"אפורה" וה"שחורה" בישראל, אך בראשם עומדים הצמצום והקיצוץ התקציבי שגזר משרד האוצר על מערכת הבריאות מחד-גיסא, ונכונותו של מעמד הביניים לשלם יותר בעבור שירותי בריאות רחבים יותר אותם מצא ברפואה הפרטית מאידך-גיסא. הנכונות של מעמד הביניים להגדלת ההוצאה הפרטית במטרה לשפר איכות ובחירה בשירותים החברתיים באה לידי ביטוי בסקרים ובפרסומים במהלך שנות השמונים והתשעים. נתונים אלה אפשרו למשרד האוצר לטעון כי "הציבור" (מעמד הביניים למעשה) מוכן לשלם עבור שירותים חברתיים.
במהלך כשלושה עשורים הגיב מעמד הביניים לשינויים ההדרגתיים אך עקביים של נסיגת המדינה מאחריותה למימון מערכות שירותים חברתיים כאוסף של צרכנים הפועלים באופן פרטי. רכישת "מוצרי" בריאות וחינוך אפשרה לחברי מעמד הביניים לפצות על הפגיעה באיכות חייהם ועל השחיקה המתמשכת בזכויותיהם החברתיות. למרות שבחר בדפוס פעולה אינדיבידואלי וא-פוליטי, השפיע מעמד הביניים על עיצוב מערכות החינוך והבריאות. הבחירה בדפוס פעולה צרכני יצרה "הפרטה מלמטה" (אשר פגשה את הפרטת המימון הציבורי "מלמעלה"), ותרמה למיסוד רובד פרטי במסגרת מערכות החינוך והבריאות הציבוריות.
מחאת האוהלים מבטאת את המעבר מפעולה צרכנית של יחידים לפעולה קולקטיבית-ציבורית ופוליטית, אשר פועלת לשינוי אופן הקצאת המשאבים המשותפים ואינה מסתפקת בפתרון פרטי, זמני ונקודתי. הפעולה הקולקטיבית של מעמד הביניים מתבססת על אלטרנטיבה רעיונית לאידיאולוגיה ניאו-ליברלית, אשר הצדיקה ועודדה את דפוס הפעולה הקודם כצרכנים בודדים הפועלים בטווח הארוך "בניגוד" לאינטרס המעמדי שלהם. צמיחתה של אלטרנטיבה זו מהווה נדבך מרכזי בתודעה המעמדית הרעננה שצמחה בקרב הדור הצעיר של מעמד הביניים הישראלי. חוסר הנכונות של מחאת האוהלים להתפשר על פתרונות נקודתיים והחתירה לצדק חלוקתי מהותי וארוך טווח בחברה הישראלית מרמזים על הפוטנציאל האדיר הטמון בשינוי תודעתי שכזה. ייתכן שזהו אירוע מכונן בהתפתחותה של תודעה מעמדית בחברה הישראלית, תודעה אשר הצליחה לרגע לדחוק הצידה את הקונפליקט בנוגע לקונפליקט היהודי-פלשתיני, ולאפשר לקבוצה של אנשים ונשים החולקים מצב חומרי דומה להפוך לקולקטיב הפועל באופן פוליטי להגשמת מטרותיו.