אני דווקא מסכימה עם
שרה פיילין כשהיא קוראת למועמד הרפובליקני המוביל כרגע, הרמן קיין, 'המועמד האופנתי של השבוע'. רק לפני שבוע ראינו את הפרצוף של ריק פרי, מושל טקסס בפעם השלישית ומועמד מוביל, על העטיפה של ה-TIME. זה משתנה מרגע לרגע ואין לדעת מי יוביל בשבוע הבא.
קיין עזר להוריד את פרי כשהוא הוכיח אותו על גזענות כביכול מצידו - קיין הוא אפרו-אמריקני - אבל גזענות היא לא הקטע של פרי. בזמן שקיין בא מג'ורג'יה של הדרום הישן עם העבדות והאפליה, פרי הוא יליד טקסס, בה לא הייתה עבדות. פרי נולד במקום לא מקום, פינה יבשה וסופת חול שהוריו מוציאים ממנה עד היום בקושי את לחמם.
פרי וקיין הם שניהם אנשים שבנו את עצמם במו ידיהם, כמו שהאמריקנים אוהבים. אבל לא בטוח שזה מספיק. כלומר, לפעמים משהו במערכת לא מאפשר לאדם הנכון במקום הנכון להביא לתוצאות הנכונות, ודוגמה טובה לכך הוא ארנולד שוורצנגר כמושל קליפורניה. כולם היו בטוחים שמועמד עצמאי, מי שעשה את דרכו אל הפסגה בלי קשרים מלוכלכים ויד רוחצת יד, הוא הפתרון המושלם לבעיותיה של קליפורניה. אבל שוורצנגר, שהגיע למשרת מושל לגמרי מחוץ למערכת, לא הצליח להתחיל לפתור את הסבך.
קליפורניה היא אחת משלושת המדינות המצליחות בארצות הברית, יחד עם ניו-יורק וטקסס, כשהגוף המחוקק שלה בנוי מקבוצות שכל אחת מהן מושכת לכיוון אחר. קשה מאד והרבה פעמים בלתי אפשרי להשיג שיתוף פעולה של רב, וזאת מכיוון שהקבוצות השונות לא באמת מכירות בצורך לעבוד בשיתוף פעולה. האמריקנים מפתחים עכשיו כל מיני תיאוריות כדי להסביר לעצמם את ההתרסקות הכלכלית שרק התחילה וכבר מכאיבה מאד, ונראה שחוסר גיבוש חברתי נמצא בבסיס התאוריות האלו.
במאמר ב-Vanity Fair שוורצנגר מספר על השיחות הרבות שהוא ניהל עם מחוקקים, בנסיונות לשכנע אותם לבחור באופציה שתועיל לטווח הרחוק על חשבון הסיפוק הרגעי של בוחריהם. הרגע שאחריו נעשה כבר ברור שהוא לא יצליח לשנות הרבה היה בנובמבר 2005. המושל קרא לבחירות מיוחדות, במסגרתן הבוחרים הגיבו באופן ישיר על ארבע הצעות רפורמה: הגבלה על סכום הכסף הכולל אותו מדינת קליפורניה יכולה להוציא, קביעת גבולות למחוזות כך שלא ניתן יהיה לשנותם כל פעם למטרות פוליטיות, הגבלה על הסכומים אותם עובדי המדינה של קליפורניה יכולים להוציא על מערכות הבחירות לאיגודים שלהם, והארכת משך הזמן אותו מורים צריכים ללמד לפני שהם מקבלים קביעות.
הבוחרים של קליפורניה הצביעו נגד הרפורמות, וההישגים המועטים של שוורצנגר במהלך כהונתו לא נגעו בנושא החשוב מאד של התקציב. סאן-דיאגו, העיר העשירית בגודלה בארצות הברית, מתפקדת ברמה מוגבלת. יותר מחצי מן התקציב השנתי, 245 מיליון דולר, הולכים לתשלומי פנסיה וביטוח רפואי עבור עובדי עירייה שיצאו לגמלאות. תוך שלוש שנים יעלה סכום תשלומי הפנסיה ל-400 מיליון דולר. סאן דיאגו מחוייבת לתשלומים אלו מבחינה חוקית ולכן היא מקצצת בכל הדברים האחרים: העירייה פיטרה עובדים, כולל שוטרים ומכבי אש, צמצמה בחצי את הימים בהם הספריות העירוניות פתוחות, הפסיקה לטפל בפארקים שלה. תוך שנתיים מספר עובדי העירייה יצטרך לרדת הלאה ויעמוד על 1,600 בלבד.
"האם אתה יכול להעלות את מיסי הארנונה?" שואלים את ראש עיריית סאן-דיאגו. "לא," הוא אומר. אנשי סאן-דיאגו לא מבינים שהם קהילה, הם לא מוכנים לשתף בינהם פעולה. הכסף קיים אבל אין לתושבי העיר נכונות להשקיע אותו בקהילה. המקרה הקיצוני ביותר של התופעה נמצא בוָולֵג'ו, עיר בת קצת יותר מ-100,000 תושבים ששוכנת במפרץ סאן-פרנסיסקו. וולג'ו הכריזה על פשיטת רגל ב-2008. כרגע יש לה ראש עיר שמתמחה בניהול ערים במשבר, פקידת עירייה אחת ומספר מצומצם של שוטרים ומכבי אש. זהו.
נראה שקליפורניה חזרה לתקופת המערב הפרוע שלה, כשאין מי שיאכוף את החוק ואף אחד לא מוכן לקחת אחריות חוץ מאיזה שריף יוצא דופן שהגיע מאנשהו, וימשיך אחר כך בדרכו. ה'שריף' של וולג'ו, כמו השריף בסרטים, הסכים לתפקידו כראש העיר לאחר שחזרו וביקשו ממנו שוב ושוב. לא היו לו תנאים כספיים, התנאי שלו היה שהצדדים יתנהגו בצורה תרבותית אחד עם השני. כבר היה מקרה בו מישהו הביא לישיבת מועצה ראש חזיר כדי להדגים את דבריו. לדעתו של ראש העיר של וולג'ו הבעיה אינה כספית אלא חינוכית, והוא משתדל לפקוח את עיניהם של תושבי המקום לכך שהם זקוקים אחד לשני.
אז גם אם הנשיא הבא יהיה אחד מאותם self-made men, אנשים שהם באמת משכמם ומעלה, זה בעצם כמעט לא משנה כל עוד הפרטים בחברה לא מבינים שהם חלק מקהילה. מזל שאני ישראלית, בחיי.
