משרבו הרוצחנין

"משרבו הרוצחנין בטלה עגלה ערופה"
(משנה סוטה פ"ט מ"ט)
"לפי שאין עגלה ערופה באה אלא על הספק,
עכשיו רבו ההורגין בגלוי" (תוספ' שם פי"ד, בבלי מז,ב)

טובל ודם בידו

רציתי מאוד לכתוב לגליון יום הכיפורים על 'טהרו של יום', על סליחה ומחילה, על זכותם וכפרתם של ישראל. רציתי לשבח בקול גדול את החסד ואת הדאגה לזולת המצויים בשפע בחברה הישראלית. רציתי, לקראת תשע"ב, להרעיף אופטימיות על ריבוי נקודות האור במחנה, בצד כתמי חושך הטעונים תיקון, כמובן. אך מה אעשה, ונקודה אחת טורדת את מנוחתי ולא מאפשרת לי להתנהל על מי מנוחות סלחניים ורגועים.

בוקר-בוקר, רחמנא ליצלן, אנו שומעים על רציחה לילית, אכזרית ומתוכננת, כולל בעיצומו של ראש-השנה, וכל אחת קשה מחברתה. יום-יום, רחמנא ליצלן, אנו שומעים על נספים בתאונות דרכים, לרוב באשמת זולתם, וכעבור מספר שעות שפיכות דמים נוספת, ככה סתם 'על הדרך', על אם הדרך. ודמי אנוש אלו, יהודים ושאינם יהודים, נרצחי-מזיד ונהרגי-רשלנות, זועקים אלינו מן האדמה. ו...אנו עוברים לסדר היום, סופגים את 'המנה היומית' בשלוה השלמתית ו...גולשים לידיעה הבאה באתר.

ההנחייה ההלכתית והמוסרית ליחיד היא שאין יום הכיפורים מכפר על חטא שבין אדם לחברו עד שיירצה את חברו (משנה יומא פ"ח מ"ט). ניתן להעתיק מגמה זו גם להלכות ציבור ולומר שעוון זה תלוי בקולר הציבור אם אינו עושה דיו למעט את הדם השפוך שאינו פוסק מרתיחתו. אביעה איפוא את עמדתי בקשר לענישת פושעי-מזיד, ובהזדמנות אחרת נשוב לשפך הדם ה'תאונתי'.

"השעה צריכה לכך"

אני תומך הלכתית, מוסרית וחברתית בהטלת עונש מוות על רוצחים שפלים המתכננים את זממם בקפידה, ומבצעים אותו באכזריות מתועבת, מקפיאת דם. בן הרוצח את הוריו במחושבות שטנית כדי לזכות בירושה, למשל, או שודד הרוצח את קרבנו 'על הסף', ללא אומר ודברים. אין הכוונה לחייב הטלת עונש מוות על כל רציחה, אלא לאפשר לשופטים לבער רשעי עולם לפי פרמטרים של חומרת הנסיבות, מניעים, אכזריות, תכנון וכד'. מסתבר כי כליאה, ולו ממושכת הקרויה 'מאסר עולם', אינה מרתיעה דיה. אני משער כי פושעים רבים, קרי דם ורוח, לוקחים זאת בחשבון. וגם אם יתכנסו כל סוציולוגי העולם, ועמהם הקרימינולוגים והפסיכולוגים, ויטענו שגם עונש מוות אינו מרתיע - לא אאמין להם. לפיכך, עצם האפשרות לעונש זה עשויה להרתיע ולצמצם. מה גם שלפחות נקיים "ובערת הרע מקרבך".

ואם ישאל השואל, הבקי במקורותינו, הרי שנינו (ע"ז ח,ב) כי דוקא ריבוי הרוצחים מחייב צמצום עונש מוות, ולכן "ארבעים שנה עד שלא חרב הבית גלתה סנהדרין וישבה לה בחנות... שלא דנו דיני נפשות. מאי טעמא? כיון דחזו דנפישי להו רוצחין ולא יכלי למידן (=כיון שראו שהתרבו הרוצחים ולא יכלו לדונם) אמרו: מוטב נגלה ממקום למקום כי היכי דלא ליחייבו (=כדי שלא יתחייבו מיתה)". התשובה לכך מצויה בדברי בעלי תוספות (שם): "דמכל מקום, כשהיו רואין צורך שעה היו חוזרין אל הלשכה ודנין שם (=דיני נפשות)". הרא"ש בתוספותיו (סנהדרין לז,ב) מוסיף: "כשהיו רואין צורך שעה ודבר גדול היו חוזרין ללשכת הגזית, כההוא עובדא דישו הנוצרי"...

"להפחיד ולאיים"

והוסיף מאירי (סנהדרין לז,ב) שגם בזמן הזה "חכמי הדורות ברשות המלכים דנין (=דיני נפשות) דרך הוראת שעה אפילו מאומד הברור" (כלומר, די בראיות של סבירות גבוהה). ומפורסמים דברי הרמב"ם (הל' רוצח פ"ב ה"ד): "כל אלו הרצחנים... אם רצה מלך ישראל להרגם בדין המלכות ותקנת העולם הרשות בידו. וכן אם ראו בית דין להרוג אותן בהוראת שעה, אם הייתה השעה צריכה לכך הרי יש להם רשות כפי מה שיראו". ובהמשך (הל' ה): "הרי שלא הרגם המלך ולא הייתה השעה צריכה לחזק הדבר, הרי בית דין חייבין מכל מקום להכותם מכה רבה הקרובה למיתה, ולאסור אותן במצור ובמצוק שנים רבות, ולצערן בכל מיני צער כדי להפחיד ולאיים על שאר הרשעים".

חושבני כי בהחלט "השעה צריכה לכך", "להפחיד ולאיים על שאר הרשעים"! ו'על הדרך' 'נרויח' (אבוי למילה זו) אפשרות מוסרית צודקת להטלת עונש מוות גם על מחבלים שפלים ומתועבים, כמו רוצחי משפחת פוגל באיתמר ודומיהם.

ואחתום מעין הפתיחה בהבעת צער רב ויגון קודר על כי נזקקתי לנושא קשה זה דוקא לקראת יום הכיפורים. סליחה ומחילה ציבורית תיכון רק כאשר נדע כי החברה עשתה הכל כדי להגן על אזרחים חפצי חיים.