חג של אסיף

"וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה,
בְּאָסְפְּךָ אֶת-מַעֲשֶׂיךָ מִן-הַשָּׂדֶה"
[שמות כ"ג, ט"ז]

את כניסתו של חג הסוכות חגגנו בארוחת חג כדבעי שנערכה בסוכה אצל סיון ועמיר. עמיר טרח בהכנת הסוכה, סיון טרחה במטבח, הילדים טרחו בהכנת שרשרת הנייר בת מאתיים חמישים ואחת החוליות הצבעוניות ואנו טרחנו ובאנו כאושפיזין. השולחן כמעט קרס תחתיו וארבעת הדורות שישבו סביבו טרחו להקל עליו ולעזור לו לשאת את מאכלי החג.

ירח מלא וכתום השתתף עימנו וכוכביו חגגו מבעד לסכך, נוגעים לא נוגעים בראשי הילדים שריחם משכר. רימוני הפלסטיק והחרס הסמיקו תלויים וכרסתניים, קישוטי החג הנוצצים הבריקו בפינות הסוכה ואני חשבתי לעצמי שהגיע הזמן לרענן מעט את ארגז הקישוטים ולהכין קישוטים נאים וחדשים לקראת חג הסוכות הבא.

כשסיימנו לאכול ולדשן את עצמנו בעוגת התפוחים שמתכונה אוסטרי-הונגרי, מעדן המלבי שמקורו בטורקיה וקריש פירות צבעוני שהגיע אלינו היישר מדוכני המזון המהיר בארה"ב, איחלנו לכול חג סוכות שמח. נשקנו למי שנשקנו ונסענו לביתנו.

קולות שיר עלו מסוכות הבד המוארות שניצבו בצידי הבתים. קירות הבד הבהירים העבירו את אור החג ואת שמחת החוגגים ופזרום על הדרך החשוכה. שולי עננים מלבינים קישטו כמלמלה את שמלת הקטיפה שעטפה את חמוקי הלילה. על המרפסות הגבוהות התנפנפו פה ושם סדיני הסוכות כשמלות של נערות רוקדות וחשפו סועדים המסבים לשולחן החג, כירכיים חשופות של מחוללת עזת שרירים.

"האוויר הצטנן מעט," אמרתי לחווה ופתחתי את חלון המכונית, "מתחילים להרגיש סתיו."

"בצפון נעים יותר" הזכירה חווה את הערב הקודם במטולה. "כאן אומנם הצטנן קצת אבל עדיין לח מדי," הוסיפה והחניקה פיהוק. הנסיעה הארוכה מהצפון, הכנות ערב החג, והארוחה הכבדה עשו את שלהם.

כאשר האיר הבוקר סירבתי לקום ולצאת עם הכלבים. הסתובבתי על צידי השני ונאחזתי בקורי השינה הרופפים. "השעה כבר שמונה" נפתחה הדלת, "כבר יצאתי עם הכלבים, אבל כדאי שתרד לארוחת בוקר," העירה אותי חווה משינה מתוקה של בוקר חופשי. הבוקר היה שקט ונעים והשכנים עדיין לא יצאו להעמיס את המנגלים ומזרוני הפיקניק על מכוניותיהם.

"ראיתי אינציקלופדיה עברית שלמה מונחת ברחוב" אמרה חווה וטבלה את כפה בצלחת הדייסה. "אינציקלופדיה שלמה?" שאלתי, "איפה?", נדלקו עיני. "כן, שלמה. כאן ברחוב, ליד הפח." קיצרה בתשובותיה וליקקה את טיפות הקינמון המתוק שנתלו על הכף. "איפה?" חזרתי ושאלתי, "ליד איזה פח?". לחווה יש נטיה לצמצם בתיאורים גיאוגרפיים. היא ראתה, היא יודעת, ויש להניח שסביבתה הקרובה קולטת את המסר אינטואיטיבית. היא ספרה את שקדי ארוחת הבוקר: "חמישה, שישה, שבעה. הפח העגול. הגדול."

"זה שמול גן הילדים?" הקשיתי. העירייה במקומותינו דואגת לרווחת התושבים. פחי פלסטיק צבעוניים ועליהם המילים "למיחזור", "לשיפור" "לטיהור" הופיעו ברחבי העיר.

פחי ענק נטמנו בצידי המדרכות ולידם כלובים לבקבוקי פלסטיק ודירים לארגזים. המבנים הגדולים האלה עלולים להעלות את חמתו של כל אזרח אם יותקנו בסמוך לחצרו, ובחמתו הוא עלול להצביע לאופוזיציה ולהראות לשליטים "מאיפה משתין הדג". עירייה נבונה דואגת ללחץ הדם של אזרחיה. הזדרזה זו ובנתה מתקנים אלה רק בסמוך לגני הילדים. מי ירים שם קול זעקה? החולדה הממהרת לעיסוקיה? עוזרת הגננת המביטה בשעון היד ומחכה לשוב לביתה, או אוריתיל'ה המתולתלת בת הארבע?

"כן," ציינה חווה, "בדיוק שם. אתה יודע היכן שהשכנים זורקים את אשפתם סביב סביב...." זו דרכם של השכנים בסביבתנו לבטא את דעתם על המערכת. משסיימו ללקק את אחוזתם הפרטים יטרחו להעמיס את אשפתם ולגדוש בה את סביבות פחי האשפה. למה לא? בשביל מה בדיוק יש עובדי ניקיון בעירייה "הזאתי" לעזאזל שגובה ממני ארנונה גם עבור הצל הלוהט שמטיל גגון החניה?!!!

"אני יוצא רגע!" זרקתי לעברה ולקחתי את מפתחות המכונית. "חכה, חכה, אל תרוץ. אף אחד לא נמצא עדיין ברחוב," השיבה חווה מהחלון, "הקפה יתקרר... אני אסע איתך... לא תוכל לבד..." .

יצאתי במכנסי ובסנדלי הבית. כאשר הגעתי לכיכר הקטנה מצאתי ערימה של כעשרה ספרים מונחים אחד על השני כמו גורי חתולים חצי עיוורים הממתינים לאימם שתשוב ותניקם. אספתים מיד אל המכונית והבטתי סביב. באופן מפתיע סביבת המתקן הייתה נקייה למשעי. הכול עדיין נמו את שנת החג ולכן לא טרחו להעשיר את המתקן וחצרותיו בשאריות המזון והלכלוך שהם נוהגים להשאיר שם דרך קבע.

הבטתי סביבי. על ספסל הגינה ישב כמדי בוקר שכן קרח וכבד בשר שעיתונו בידו ושני כלביו הקטנים משתובבים על המדשאה הקטנה. הוא העיף בי מבט חטוף ושב לקרוא בעיתונו. ניגשתי את מתקן האשפה והרמתי את אחד המכסים.

"לכל הרוחות!" קראתי בקול. "איזה אידיוטים! מי זורק אינציקלופדיה לתוך הפח!" הפח הטיח בי את אוירו המחניק ולא השיב דבר.

השכן שב והביט בי וחזר למאמר בו התעמק. הבטתי היטב. כעשרה כרכי אינציקלופדיה היו מונחים בתחתית הפח על מצע שקיות אשפה קשורות שתכולתם טרם תססה. הפח היה עמוק מאד ולא ניתן היה להיכנס לתוכו. הסתכלתי סביבי וכפי שהדבר קורה לעיתים, לא מצאתי לא קרש ולא ענף, לא רשת ולא חבל. הסתובבתי כה וכה אבל דבר לא עזר.

חזרתי הביתה עם הכרכים המוצלים, הכנסתים הביתה ולקחתי שני מגבי רצפה שזרועם ארוכה וסולם בית קטן. שבתי אל פח האשפה הגדול והמשכתי בניסיונותיי לדוג את הספרים. זרועותיהם של המקלות הארוכים לא הגיעו עד הספרים. הסולם נבלע בתוך הפח ולא הורגש כי בא אל קרבו. הסתובבתי סביב הפח מעוצבן וחושב כיצד אכנס ואשלוף את הספרים.

"מה אפשר לעשות" אמרתי לעצמי, "גם אם אצליח איך שהוא להיכנס הרי לא אוכל לצאת משם. ראיתי בעיני רוחי את הכותרת הראשית בעיתון הבוקר של מחר, "גבר בן שישים נמצא במתקן האשפה באור יהודה. כתבנו מציין שהוא אינו מתאים להגדרה "למחזור, לטהור, לשפור" ולכן מתלבטת העירייה להיכן לשייכו בדיוק... דובר המשטרה הודיע כי לא נמצא רישום ...."

"נפל לך משהו פנימה?" שמעתי את יושב הספסל מתקרב אלי. "מה אתה מחפש בזבל?" שני הכלבים הקטנים של האיש רצו אלי וניסו לטפס על רגלי. האחד נוף בזנבו בהתרגשות והשני קשקש בשתי אוזניו שציצת פרווה צומחת מהן כאנטנה.

"לא נפל לי דבר" השבתי. "אבל מישהו זרק כרכים של האינציקלופדיה העברית לאשפה ואני מנסה לשלוף אותם. הם במצב טוב, עטופים בניילון . אם הייתי יכול להיכנס..." הוספתי. לא הבטתי לעברו, מתבייש משהו על החיטוט באשפה.

"מילא להיכנס" הוא אמר, "אבל איך יוצאים משם?", הוא התכופף והביט לתוך האשפתון העגול.

"חכה כאן," אמר, " אני אביא סולם ארוך מהבית." קרא לכלבים והלך. הסתובבתי סביב הפח והצצתי שוב פנימה. הספרים היו זרוקים על שקיות האשפה, עטופים בעטיפות הפלסטיק שלהם ושוליהם לבנים ונקיים.

"תראה," אמרתי לעצמי, "מישהו טרח לעטוף כל כרך וכרך בעטיפת פלסטיק עבה " הפח היה עמוק והמתין לכל שאריות הארוחה שיגיעו אליו במשך היום. "מי עושה דבר כזה," שאלתי את עצמי בלחש, " למה לא הנחתם את כל הספרים בחוץ? מישהו הרי היה אוסף אותם לביתו."

"הנה הסולם," שב האיש עב המותניים מביתו ועל כתפיו סולם מקופל לארבעה רבעים. "בוא ועזור לי " ניסה האיש לפרוש את פרקיו של הסולם. ידיו היו שמאליות משהו. פרשנו את הסולם לאורכו והסרנו את מכסה מיכל האשפה הענקי. עד מהרה ניצב הסולם ורגליו על מצע שקיות האשפה. הצבתי את הסולם הקטן שלי מחוץ למיכל טיפסתי עליו וירדתי בסולם הארוך אל תוך תהום האשפה משל הייתי מלאך בחלום מסויט.

"קח את הספר ממני" הושטתי את הכרך הראשון לעבר השמים הנשקפים מעלי. ספר אחר ספר הוצא עד שכל שנים עשר הספרים היו מונחים בערימה בחוץ. עליתי על הסולם ויצאתי החוצה. משכנו את סולם הפרקים, קיפלנו אותו והחזרנו את מכסה האשפתון למקומו. "תודה רבה וחג שמח" אמרתי לשכן, "באמת תודה. איך הייתי יצא משם?"
"חג שמח גם לך", העמיס השכן את סולם הרבעים על כתפו והלך לביתו. שני הכלבלבים הקטנים רחרחו את סנדלי, מאושרים על סימני החג שדבקו בהם. האיש שרק להם והם נעלמו בריצה.

כאשר נסעתי חזרה הביתה הבחנתי מזווית העין באדם זקן מבין תושבי המקום ההולך וכרך נוסף של האינציקלופדיה בידו האחת ושקית אשפה בידו השנייה. עצרתי את המכונית בחריקה והזדרזתי לנסוע בהילוך אחורי לעברו.

"סליחה, אדוני, סליחה," אמרתי לו, "חג שמח. אתה הולך לזרוק את הספר הזה? עשה לי טובה וחסוך לי את הטיפוס לתוך האשפתון. אולי אוכל לקבל ממך את הספר כך, ישר מיד ליד? ושיהיה לך חג שמח". קיוויתי שבקולי לא נשמעה אפילו נימה של ציניות כועסת.

"מי זורק לזבל?" שאל האיש, "מצאתי את הספר זרוק כאן בהמשך הרחוב." האיש הציץ לעבר המושב האחורי במכונית. "אני רואה שמצאת עוד ספרים, קח גם את זה" אמר והושיט לי את הכרך שבידו.

לא הוספתי מילה ונסעתי הביתה. "נו, הכול הסתדר?" הקשתה חווה. "שכחתי לומר לך, אבל בהמשך הרחוב היה זרוק כרך נוסף."

"כן, אני יודע. הוא הגיע אלי" אמרתי וסיפרתי לה על האיש הזקן. אמרתי לכם, חווה פשוט בטוחה שהיא שיגרה לי את כל המסר בדרך טלפתית כל שהיא.

"נו, אז יש לנו כלה חדשה בבית?" שאלה חווה. "איפה נשים את כל הספרים האלה? הרי יש לנו אינציקלופדיה עברית מלאה". "נכון" אמרתי והנפתי את היד בביטול "נמצא מקום. נסתדר." אז ככה , חברים. יש לי כלה בבית. היא יפה ובמצב טוב. טיפ טיפה צולעת (בלי כרך ד וכרך ו), יש גם משהו קטן-קטנצ'יק עם העיניים שלה ( כרים ט"ו ט"ז נעלמו). והיא גם קצת רזה (כרך כ"ד עד כ"ח אינם) אבל חוץ מזה היא נהדרת, עכשווית, זורמת ועם קשרים לצמרת האקדמית ולראשי המדינה בעבר. אולי יש לכם חתן מתאים? אפשר מעט פוזל ואפילו עם רגל קצרה משהו. הוא יכול להיות צרוד כרוני ועם טיפ-טיפה אלרגיה לפרחי אביב. אנחנו לא מסתכלים על הייחוס, גם השכלה ורכוש לא יהיו בעיה. אבל צריך שיהיה אוהב ספרים ממש. יש משהו?