בעוד העולם כולו עומד מוכה תדהמה לאור עוצמתנו הרוחנית ורגש הערבות ההדדית שלנו, ובעוד העיתונים בעולם הערבי מהללים את המוסר הישראלי ומקווים שיום אחד מדינתם תנהג בהם כפי שנהגה ישראל בגלעד, אנחנו יכולים גם להפסיק לטפח את החושך שבנו, ולהתחיל להאיר את האור שלנו, לעצמנו, ולעולם.
היום
אני לא יודע מי טבע את הביטוי "היום הוא המחר של אתמול", אבל זה לא ממש משנה. הנקודה היא שציר הזמן הוא הדבר הכי דמיוני שהמציא האדם, והציר הזה עושה לנו יותר נזק מתועלת. כולנו מכירים את הביטוי "מחר מתחילים דיאטה", וכולנו מכירים את אמירה ההופכית: "עזוב, מה אתה מתווכח איתו, הוא עתיק".
מבוגרים נאחזים בגילם המתקדם כאילו הוא סיבה לגיטימית למשהו, אבל עושים את זה יותר כתירוץ לוויתור על הצורך להשתנות ולהתאים את עצמם למציאות, לעכשווי, למה שקורה היום. האתמול אינו סיבה, הוא תירוץ.
מה שקורה היום אינו תוצאה אקראית של מה שקרה אתמול, הוא החלטה מודעת (או שלא), שלקחנו אתמול והשפיעה על המציאות העכשווית שלנו באופן שבו בחרנו אתמול. ובדרך שבה אמא שלי חותמת את האימיילים שלה: "לא הפסקנו לצחוק כי הזדקנו, אלא שהזדקנו כי הפסקנו לצחוק"
ולאן כל הדיון הזה מוביל אותנו? אל עבר הסיכום של מהו "היום". היום הוא ההזדמנות היחידה לעשות את הדבר הנכון. אכן מחר תהיה שוב הזדמנות, אבל היא שוב תהיה ההזדמנות של היום (פשוט זה יהיה יום אחר באיחור).
היום שאחרי
היום שאחרי הוא אשליה של תקווה, ממש כשם שיום האתמול הוא כבר רק זיכרון.
סטיב ג'ובס, שאולי לא רבים הכירו לפני מותו (אלא אם היו פריקים של חוויית משתמש מטכנולוגיה), היה המנכ"ל האגדי של "אפל". באחד הנאומים שלו, לאחר שכבר חלה בסרטן, כאשר נאם בפני סטודנטים שזה עתה סיימו את מסלול הלימודים האקדמי, אמר: "אם תחיה כל יום כאילו זהו יומך האחרון עלי אדמות, ביום מן הימים אכן תצדק".
מה גורם לנו לרצות לדחות למחר את מה שאפשר לעשות היום?
מאחר שאני לא מאמין בעצלות (הרי אם היה מחכה לנו איזה צ'ופר בעשייה, היינו עושים זאת מיד!), אני מאמין שסיבת הדחייה למחר נמצאת בפחד. בפחד מלבחור בין שתי אלטרנטיבות, או במפחד ממשמעות הבחירה, או ממשמעות הפעולה המתבקשת, או ממשמעות הפעולה על הסובב אותנו, או ממשמעות המעשה על הצד האחר, או מן האפשרות של הכישלון, או בכלל מהתוצאה.
היום שאחרי והיום
נלסון מנדלה הסביר את הפחד האנושי טוב יותר מכל הפסיכואנליטיקאים שאי פעם עסקו בהסברת ההוויה האנושית מההיבט הפרטי, האישי (ומן הסתם, עם השלכות על המימד הכללי, הציבורי).
"הפחד הגדול ביותר שלנו אינו חוסר יכולתנו. הפחד הגדול ביותר הוא מעוצמתה של יכולתנו. זה האור שבנו, ולא החשיכה, שמפחיד אותנו. אנו שואלים את עצמנו באיזו זכות אני אהיה מבריק, יפה, מוכשר ומוצלח? ולמעשה - איזו זכות תמנע ממני להיות כל אלה? כאשר אתה מקטין את עצמך, אינך משרת את היקום. אין שום דבר מואר בלהקטין את עצמך על-מנת שאחרים לא ירגישו חוסר ביטחון לצידך. כולנו נועדנו לגדולות ונצורות, ממש כמו ההבטחה המצויה בכל ילד קט. כולנו נולדנו כדי להאיר דרכנו את האור האלוהי שבתוכנו. האיכות הזו אינה מצויה רק בחלק מאיתנו, היא מצויה בכולנו. וכאשר אנו מתירים לאור שלנו לבקוע מתוכנו, אנו מאפשרים לתת ההכרה של אחרים לנהוג כך בעצמם. וכאשר אנו משתחררים מן הפחד שלנו, נוכחותנו מאפשרת את השחרור הבלתי-מותנה הזה לזולתנו." (תורגם מאנגלית על-ידי: דן אלון)
אם כן, מה שמונע מאיתנו לעשות היום את מה שאנו דוחים למחר, הוא הפחד מפני העוצמה שבנו. הפחד מפני אותה עוצמה העשויה לשנות את המציאות של מחר (ותמונת התשליל של הפחד מההצלחה הוא הפחד מהכישלון).
היום שאחרי והיום שלפני
המחר, אם כן, הוא פיקציה, כי הוא למעשה היום. את מה שעשינו (או לא עשינו) אתמול, אנחנו מקבלים היום, ואת מה שנעשה (או לא נעשה) היום, אנחנו נקבל מחר.
זו בדיוק אותה התחושה של העוצמה, שאליה כיוון נלסון מנדלה, אשר תחולתה על המציאות הפרטית שלנו הופכת אותנו לאדונים לגורלנו, ומעקרת את היכולת להלין בכל יום מחדש על המציאות העוטפת אותנו, על האחר, על אחריותו של פלוני, על כישלונו של אלמוני, ועל מחויבותו של פלמוני.
העוצמה הזו, והתובנה המעבירה אותה מן התחום השחור של תת-ההכרה אל עבר ההכרה, יש לה איכויות של מגבר תודעתי, ועל כן היא משחררת מן הפחד או מעצימה אותו.
מי שיכול להשתחרר מן הפחד באמצעות התובנה הזו, מתחיל את המסע האמיתי של החיים (והוא לא בית-ספר, צבא, תואר, טיול, חתונה, ילדים, משכתנא...), ומגלה לאיטו את עוצמתו האמיתית, את צבעיה, גווניה, ניחוחותיה, מראיה, ומביא את העוצמה האישית כמקרן פרטי אל העולם, ומסייע לזולת מתוך השראה לצמוח.
מי שאינו יכול להשתחרר מן הפחד באמצעות התובנה הזו, ממשיך להתקיים בצל, מסרב לחשוף את האור שלו ואת מקור העוצמה שבו, טופל על זולתו את האחריות למצבם של חייו, לאפשרויות הדלות העומדות בפניו, סורק את כישלונות הזולת וסוקר את מחדליהם. מכאן הדרך קצרה אל עבר רגשי אשמה עצמיים וטפילת אשם על אחרים.
האתמול
אם נעשה היום את מה שנעשה בסופו של דבר מחר, האם יש לנו הסבר לשאלה מדוע לא עשינו זאת אתמול?
בכמה מקרים בחיינו נמנענו מלעשות מעשה מסוים וקיווינו שמציאות חיינו תשתנה באופן שייתר את עשיית המעשה?
כמה מאיתנו הצליחו להימנע מביקור אצל רופא השיניים והגיעו למצב שהביקור התייתר בסופו של דבר, וכמה מאיתנו הגיעו אליו בסופו של דבר ונזקקו לטיפול שורש או לעקירה?
לקיחת אחריות על חיינו היא חובה, בראש ובראשונה, כלפי עצמנו ולא כלפי הזולת. בדיקה מפוכחת, מעמיקה וראויה של כל מה ששגוי בעינינו במציאות שלנו היום, מחייבת את מציאת השורש של השגיאה במעשינו שלנו אתמול. במעשינו שלנו ולא במעשי הזולת. חיפוש האשם (ועוד יותר מן החיפוש - מציאת האשם) במעשי הזולת היא הימנעות מלקיחת אחריות אישית.
כמובן שאין ביכולתנו לשנות את המציאות הכוללת ביום אחד, אולם יש בכוחנו לעשות שינויים בעצמנו, באופן מדורג, אשר מייצר עבור הזולת את היכולת להתאים את השינוי שבו אל השינוי שלנו, ועל-ידי כך להתקדם בצעדים קטנים, מדודים, בוני אמון, צעדים שאינם דורשים אומץ יתר או ויתור על תחושת הביטחון האישית (והאנושית) באופן חד המייצר עצירות וסגירות.
המחר הוא בידינו היום, אם נפעל נכון, אז מחרתיים יהיה טוב יותר. ממש כך.
המחר
אחרי שסקרנו את אשליית המחר מתוך זווית הראיה הגורסת שהמחר הוא רק אשליה, והמועד היחיד הקובע הוא המועד של היום, נבחן את השלכות ציר הזמן הדמיוני הזה על המציאות הנשקפת אלינו מבעד לתמונות הקונפליקט הכי מעניין של האנושות של היום.
ישראל יכולה, צריכה, מוכרחה, לייצר היום את המציאות של מחר, למען יהיה טוב יותר מחרתיים.
המשך המדיניות של אי-לקיחת-אחריות על מעשינו אתמול, ועל מחויבותנו לעצמנו היום, ייצר עבורנו מחר שנראה (במקרה הטוב) כמו היום, או חלילה כמו המחר שמייצר עבורנו הזולת.
במקום להיאחז בפחד שלנו, ובמקום להוכיח אותו באותות ובמופתים בכל עת שזולתנו משמיע קריאות מלחמה, עלינו לקפוץ מדרגה ולהיאחז באור שבנו, בפוטנציאל הגדולה שבנו, בזכותנו להיות אור לעצמנו, ובחובתנו האלוהית להיות אור לגויים.
כעם הספר, אנו יכולים לכתוב היום את הפרק של מחר בהיסטוריה שלנו, ולא להיגרר לכתיבת הדפים שזולתנו כופה עלינו.
אנו יכולים, כמובן, להמשיך להגן על עצמנו ולחשוש מפני חטיפות עתידיות, ואנו יכולים כמובן להטיל עונש מוות על רוצחים, ואנו יכולים ללכת עוד הרבה יותר רחוק אל תוך החשיכה האנושית ולספר לעצמנו שזה לא אנחנו, כמו הילד שאומר לגננת "הוא התחיל!".
אבל אנחנו יכולים גם לבחור לקחת אחריות על חיינו, ובעוד העולם כולו עומד מוכה תדהמה לאור עוצמתנו הרוחנית ורגש הערבות ההדדית שלנו, ובעוד העיתונים בעולם הערבי מהללים את המוסר הישראלי ומקווים שיום אחד מדינתם תנהג בהם כפי שנהגה ישראל בגלעד, אנחנו יכולים גם להפסיק לטפח את החושך שבנו, ולהתחיל להאיר את האור שלנו, לעצמנו, ולעולם.
ובעוד מי שרואה בנו אויב עושה הכל מתוך החושך שלו, הוא משאיר לנו את מלוא מרחב האור. ישראל האירה לעולם כולו עם שחרור גלעד את הפינות החשוכות של האומות המבקשות להתקרא "נאורות", כולל ארה"ב שאינה מנהלת משא-ומתן עם חוטפים.
ישראל אולי לא האירה אתמול, אבל היא בהחלט האירה היום. האם היא עשתה צעד ראשון כדי להאיר גם מחר?
