הרעדה והאשמה על אובדן אתוס שהיה

קשה לה לארץ הזאת להתמודד עם פדיון שביו של גלעד גם בגילה על השחרור וגם ברעדה על מה שעוללה עם שילוח יותר מאלף טרוריסטים שפוטים לחופשי. מי שמסוגל לגילה שלימה בלא רעדה, ומי שמסוגל לבטל את כשרותה של השמחה מפני שכניעה לסחטנות היא בכל מקרה טריפה, הוא במיעוט. רוב הציבור יודע שנקלענו לתסריט בלתי נמנע.

באקלים הישראלי הקיים, לא היה מנוס מלהיענות לתביעות של חמאס. הסנטימנט הציבורי היה ללחץ שלא אפשר לממשלה לעמוד בפניו. הוא התעצם והלך במשך חמש שנים אל מול "מחיר" שהוצג למן היום הראשון. זה המחיר ששולם, עם ניואנסים שאינם מעלים הרבה ואינם מורידים הרבה. ברגע בו עלתה על המסך דמות דיוקנו של האיש שנשאר, בתודעה וגם במראה, הנער שהתפללנו עליו, נפתחו לרווחה שערי השמחה ההמונית שהתפרקה לגורמים הנראים לכולם כניצחון החיים על המוות. תחושות האשמה שמא הנחנו במו ידינו מארבי מוות לעתיד לבוא, הודחקו לשעה אבל לא יותר.

הן כאן, תחושות האשמה, ליד הגילה והרעדה. היום. עכשיו. אי-אפשר להימלט מהן. נחשולי המילים בעיתונות הכתובה והמשודרת, הראיונות, העדויות של חבושים ששוחררו, בימוי ההתעמתויות בין מצדדי העסקה לבין שולליה, כל אלה אינם אלא נחשים קטנים החומקים מפקעת הצפעונים של תחושת האשמה. היא לא תלויה בניתוחים הגיוניים. היא אינה מתרשמת מתופשי התורה המעידים על מה שכתוב במקורות על פדיון שבויים ועל מתי היא מצווה ומתי היא חטא. הגילה אינה יכולה בלי רעדה. לא במקרה הזה. לא בקרב רוב רובו של הציבור החי את המדינה הזאת ואת גורלה, אתמול, היום ומחר.

מי שמנסה לברוח מפני תחושות האשמה האלה בכסות הצעה לעגן בחוק את גבולות ההיענות או הדחייה לסחטני חטיפות, אינו יודע כי הטראומה של עסקת שליט הכריעה אותו. גם חברי ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, שם על-פי הדיווחים בעיתונים מתגבשת החלטה להציע לכנסת לאמץ חוק שיחייב את ממשלות העתיד לנהוג על-פי צווי מצפונה של הממשלה המכהנת היום, יודע היטב כי אין להצעה הזאת כיסוי מוסרי, שלטוני ודמוקרטי. הוא יודע כי אין בעולם מי שיכול לדון היום בדילמה שלא נולדה עדיין. מי יודע היום אם ייחטף איש או אישה, שוע או עני, טוראי או קצין, חוקר או שגריר, אחד או רבים.

מי יודע לומר היום אם דינם מחר יהיה דין אחד. מי יודע מה יידרשו הסחטנים, באיזה אקלים חברתי תרבותי וערכי, באלו נסיבות מדיניות ביטחוניות וחברתיות, מה יהיה אם יאיימו בהוצאות להורג על אלה ששרדו את הרציחה הראשונה או השנייה. ממשלה מחויבת לקבל אחריות על החלטותיה על-פי נתונים קיימים. המכהנת קובעת. המורישה סייגים וגדרים היום, אין לה תוקף ואין בר דעת שאינו יודע כי אם הנסיבות תחייבנה את זאת, תשנה חקיקה הצריכה בשעתה חקיקה שנחפזה להיחקק מוקדם משעתה.

כל זה ידוע. אין בכך כל חידוש. הדיבורים הטלנובליים על ראש הממשלה רבין שלא יכול היה לעמוד בפני דמעותיה של אם, המשאילים עצמם גם לסיטואציה ההוויית וטוענת כאילו ראש הממשלה של היום גם הוא לא הכריע כפי שהכריע אלא מפני דמעותיה של אביבה, ועל כן יש להציל את ראש הממשלה העתידי על-ידי חוק שיאפשר לו לומר לאם שתהיה: צר לי, איני יכול לעמוד בפני דמעותייך אבל החוק אינו מאפשר לי. הוא אוטם את חדרי לבי. זאת איוולת מוחלטת. היא גובלת ביותר מאיוולת. היא לא תיתכן.

מדוע אם כן, אם הכל יודעים שחקיקה מעין זו המוצעת לא רק אינה מועילה אלא גם אינה נכונה, מדוע מציעים אותה, מדוע הופכים בה והופכים בה בכלי התקשורת ועושים אותה נושא לשיחות מרפסת וסלון? - הרי ברור מעבר לכל ספק כי אם חלילה תבוא עלינו חטיפה נוספת או חטיפות נוספות, תחייב האחריות השלטונית והמוסרית את הממשלה הקיימת לקבל באורח עצמאי לחלוטין בלי ידיים כבולות בלי לב אטום בבלוק של חוק, את ההחלטה הנכונה על-פי מיטב שיקוליה בזמן ובנסיבות הנתונים. איש מן המציעים את ההצעה בנושא החטיפה איננו מציע כי הכנסת היום תחוקק חוק שיחייב את הממשלות שתבאנה אם, מתי, ואיך לצאת למלחמה. כל 'אם' כל 'מתי' כל 'איך' ,הם עניינה הבלבדי של הרשות השולטת על-פי חוק בזמן בו נתבעים לקבל הכרעה והחלטה.

קשה לומר את זאת, אבל ראוי וצריך לומר את האמת. קשה להתמודד עם תחושות האשמה. קשה לעכל אותן. היה אתוס שאמר כי אין מנהלים משא-ומתן עם חוטפים. הוא איננו. חוק איננו תחליף לאתוס. הוא לא יכול להכריע אותו. המדינה הקטנה, האמיצה, מוקפת האיבה הזאת, שוב אינה מסוגלת לחיות את האתוס על פיה חייתה אתמול. תחושת האשמה הגדולה היא ששוב איננו מה שהיינו כה גאים להיות. על זאת אי-אפשר לכסות על-ידי אמירה כי חטאנו אך הבה נכפר על-ידי חוק שיאסור עלינו לחטוא עוד. אין נשמה באמירות מעין אלה.

אתוס נבנה מציות ערכי למערכות של מידות לאורכן ולרוחבן של חיינו. המערכות האלה היום שוב אינן המערכות שהיו. על זאת האשמה. על זאת הרעדה.