אחת השאלות הנשאלות בשנים האחרונות היא כיצד על מדינת ישראל להתמודד עם אירן - והתשובה, מסתבר, אינה פשוטה. קשת הפתרונות שמציעים גורמים שונים, פוליטיים וצבאיים, נעה בין מלחמה על כל השלכותיה, לבין חוסר מעש ואימוץ אירן למועדון הגרעין ולקהילייה הבינלאומית. אחד הפתרונות שיכול למנוע מלחמה ולהביא ליציבות במזרח התיכון בטווח הארוך, כולל התרת נשק גרעיני גם לטורקיה ולמצרים שיהוו כוחות מאזנים למשטר בטהרן. פתרון זה כמובן מבוסס על ההנחה כי בעתיד הקרוב המזרח התיכון יגורען בין שישראל תרצה בכך ובין אם לא.
נכון, סביב הפצת הנשק הגרעיני במזרח התיכון היה מאז הקמת המדינה ועד היום קונצנזוס פוליטי, ניתן לומר אובססיבי, הגורס כי לצד ישראל (על-פי מקורות זרים) לא יהיו מדינות אחרות המחזיקות בנשק מסוג זה. אבל תפישה זו שגויה וככזו היא מטעה את הציבור בישראל. היא שגויה מכיוון שזריקת הפצצות מעל יפן במלחמת העולם השנייה פתחה תיבת פנדורה שאף מפקד חיל אוויר ישראלי לא יוכל לסגור. לנסות כן, לאטום לא.
נתחיל בכך שכל מדינה שואפת לנשק גרעיני. נשק כזה הוא בבחינת 'שובר שוויון' הפועל להבטחת הריבונות של אותה מדינה ומגן עליה מפני שאיפות ההתפשטות של מדינות שכנות ומעצמות. בזירה הבינלאומית היכולת שלך להגן על גבולותיך הפיזיים ועל האוכלוסיה בתוכם, היא זו המכתיבה את קיומך. הסכמים, חוזים והחלטות או"ם נראים טוב על קיר בית המחוקקים, עד אשר מישהו רוצה להשמיד אותך, או לכפות עליך שינוי של גבולות המדינה. אז אתה נשאר רק עם כלי המלחמה.
יחד עם זאת, מעולם לא השתמשו בנשק גרעיני מלבד במלחמת עולם השנייה מעל יפן. הנשק הגרעיני, בשל אפקט ההרס שלו, מהווה גורם מאזן. לא ניכנס כאן לתיאוריות הרתעה למיניהן, אבל נאמר כי במקרה של אירן, התרת הפצצה יכולה לתרום לישראל יותר מאשר מאמצי המניעה שלה. זאת כפי שנטען, בהתחשב בכך שיש הסכמה לגבי האפשרות שלא יהיה ניתן למנוע בעתיד הקרוב את הפצתו לחלק ממדינות המזרח התיכון. מקסימום לעכב זמנית את הפצתו למדינה אחרת כמו שעשתה ישראל בעירק ב-1981 ובסוריה ב-2007.
חיזוק מדינות = יציבות
על-אף העובדה שלא מתקיים דיון ציבורי על מקומה של ישראל בעידן מזרח תיכון גרעיני באמצעי התקשורת, תהיו בטוחים שדיון זה מתקיים במסדרונות שירותי הביטחון. שם נשאלת השאלה האם יש לאפשר נשק גרעיני למדינות חזקות כמו אירן, טורקיה ומצרים על-מנת שישמש כתוספת מאזנת. איך? תחשבו על מודל 'הפרד ומשול' הגורס כי בידול מאזן. בהיבט ביטחוני, חיזוק מדינות אלו ייתכן שיביא ליציבות היות שהוא מונע ריכוזיות של כוח בידי מדינה אחת, כמו למשל אירן. באותם מסדרונות ברור לכולם שקרוב היום בו המזרח התיכון יתגרען.
אחת הבעיות העיקריות עם אירן גרעינית היא לא עצם החזקתה בנשק גרעיני, אלא הצפי כי בהינתן נשק כזה בידיה היא תהפוך למעצמה שיעית הגמונית בתחומי המזרח התיכון. תרחיש כזה, בידיעה כי אירן משמשת כעושת-דברה של סין במלחמת השליטה עם ארה"ב על מקורות הנפט והסחר, מוציאה את קברניטי ישראל מדעתם. השפעה אירנית–סינית כזו על מדינות המזרח התיכון, עלולה להקשות על יכולת התמרון של ארה"ב לבחור בעצמה את העימותים הצבאיים באזור. עובדה שתפגע קשה בכוחה של ישראל.
למרות זאת, אין הבטחה כי מניעת נשק גרעיני מאירן באמצעות עימות צבאי תביא לתוצאה הרצויה. נהפוכו. פעולה כזו, מלבד הפגיעה בישראל בטווח הקצר, תוביל למצב בו יתקיים חוסר יציבות גדול אף יותר במזרח התיכון בשל העובדה כי מדינות חלשות שואפות להתחזק - הן באמצעות מירוץ חימוש אגרסיבי המוביל לעימותים צבאיים עם מדינות שכנות והן באמצעות שימוש בשלוחות גרילה (אותו צבא א-פורמלי) כגון חמאס, חיזבאללה וארגונים נוספים.
יכולת תמרון רחבה
לאור הבעייתיות בהפעלת צבא כפתרון לבעיה האירנית, קיימת אפשרות להתמודד עימה בצורה אחרת שתספק פתרון לטווח הקצר והארוך. כיצד? ובכן, יש להצמיח לצידה כוחות נוספים, שיוכלו לנטרל את שאיפותיה להפוך למעצמה. כפי שצוין, ניתן לעשות זאת באמצעות חיזוק כוחן של מצרים וטורקיה וצירופן למועדון הגרעין בצורה מבוקרת ומפוקחת. יש לזכור כי מדינות אלו, בדיוק כמו אירן, שואפות לצבור יותר עוצמה במערכת הגיאופוליטית של המזרח התיכון ולשם כך הן צריכות להשתוות בכוחן הצבאי לאירן.
אין ספק כי פתרון הגורס שעל ישראל לקדם את התחמשות טורקיה ומצרים בנשק גרעיני יישמע הזוי לחלק מהציבור. אולם, ייתכן שהוא טומן בחובו דווקא הבטחה למזרח תיכון יציב יותר המבוסס על שלושה כוחות מרכזיים המאזנים את עצמם. אירן, טורקיה ומצרים. במקרה כזה, תמצא את עצמה ישראל במקום נוח המאפשר לה יכולת תמרון גדולה יותר שתאפשר לה לבחור בעצמה את העימותים העתידיים. צחוק הגורל הוא, כי דווקא המרדף אחר אי-הפצתו של נשק גרעיני בזירה המזרח תיכונית העכשווית, הוא שעשוי להוות לישראל רועץ בדרכה להבטיח את עתידה הפיזי.
