ממואר קצר ועצוב המעלה נשכחות: מצד אחד ניצבת דמותו הבלתי נשכחת של
יצחק רבין שנרצח בידי בן-עוולה, ומצד שני הנער הצעיר במדים, הנער שהיה אז המחבר. שתי הפגישות ביניהם הבטיחו לכאורה שגם הפגישה השלישית תתקיים. אך לא כך רצה הגורל...
כשזכיתי לראשונה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים, בסתיו 1995, הייתי אמור, עם תריסר הזוכים, לקבלו בסוף נובמבר הארור ההוא, מידיו של ראש הממשלה יצחק רבין. אני ציפיתי ללחיצת ידו בשקיקה. היה לי מה ללחוש על אזנו. שני סיפורים קצרים על פגישותינו הקודמות. הוא היה רוכן אלי והיה מחייך בוודאי בספקנות. מי זה המשורר-המתחיל ההזוי הזה, שנטפל אליו בטקס? הרי לא ייתכן שיזכור כל רגע מחייו, וכל חייל שחלף בהם לשעה קצרה. אך לא זכיתי לכך, בשל הרצח המקולל.
הטקס נדחה, וקיבלתי את מלגת ההתפנות על שמו של לוי אשכול מידיו של ראש הממשלה המחליף
שמעון פרס, ומידיה של שרת החינוך
שולמית אלוני. לא אל שני האישים הללו פיללתי בערב ההוא. אך נאלצתי, כמו חבריי הזוכים האחרים, להסתפק בהם. ביום חורפי קודר, בחורף 1996, בנוה צדק, נערך הטקס, עצוב וקודר, במרכז סוזן דלל. זה היה כמה חודשים לאחר הרצח.
פגישה ראשונה על כביש החוף
אבל אילו הייתי זוכה ללחוץ בטקס את ידו של יצחק רבין הי"ד, הייתה זו פגישתנו השלישית. לראשונה נפגשתי איתו בשלהי שנת 1956, כשהייתי טירון צעיר ומבוהל בצה"ל, והוא היה אלוף פיקוד הצפון. זכיתי בחופשת שבת נכספת, ועמדתי לטרמפ ב'מחנה יונה' לשעבר, ביציאה הצפונית מתל אביב. היה יום שישי מאוחר אחר-הצהריים, הכביש כמעט ריק מתנועה, ואיש לא עצר לי. לפתע עצרה מכונית שרד צבאית מהודרת, והנהג סימן לי להיכנס מאחור, אבל בשקט גמור. למה? כי על הכיסא שלידו נחר לו האלוף יצחק רבין, אלוף פיקוד הצפון, שאפילו בשעת שנתו בנסיעה, היה חבוש בכובע המצחייה המפורסם שלו... לא הוצאתי הגה כל הנסיעה, אך פחדתי להירדם.
כביש החוף תל אביב-נתניה זה אך נפתח לתנועה, וכשהגענו לצומת כפר הרוא"ה, ואני רציתי לרדת, חזר טקס הכניסה: בשקט-בשקט, בלי להטיח דלתות ובלי להרעיש, כדי שהאלוף הנוחר יוכל להמשיך בשנתו. לא להאמין, אבל כובע המצחייה הידוע שלו נח כל הנסיעה על פניו, ולא זז כמלוא הנימה. זו הייתה פגישתנו הראשונה, שאני זוכרה היטב, אבל אני מסופק אם הוא זכר אותה... זכרונו החרד של טירון חורת את התמונות הללו לשנים ארוכות.
פגישה שנייה בתחנת 'אגד' של קיבוץ שלוחות
פגישתנו השנייה הייתה בחורף, כמדומני חודש דצמבר, של שנת 1958. כשנתיים לאחר הפגישה הראשונה. אני כבר הייתי אז סייר מיומן ובעל מוניטין ביחידת הסיור של חטיבת "גולני", והוא היה עדיין אלוף פיקוד הצפון. באותו לילה, ליל גשם כבד וסוחף, חדר הסיור האלים שלנו "חדירת עומק", כפי שקראו אז למבצעים הזעירים הללו, לאורך הגבול הישן. הסיור הקטן שלי יצא ממרומי הר הגלבוע לכיוון העיר ג'נין העוינת ובנותיה. היה זה לילה מפרך, ההליכה של כמעט ארבעים קילומטר בבוץ העמוק הייתה קשה מאוד. צעדנו בשדות חרושים שעמדו בעת זריעתם. נתקלנו בפלאחים ערביים שישנו בין השוורים ומחרשות העץ שלהם.
הגשם הכבד שלא חדל לרדת כל אותו הלילה, עטף את כל העולם בשמיכה רטובה, הבליע את הקולות, והוציא את החשק מהפלאחים לברר מי אנחנו באמת. וכשחזרנו על ארבע כמעט, רטובים עד לשד עצמותינו, סחוטים ותשושים, המתין לנו האלוף הקפדן בתחנת 'אגד' הישנה של קיבוץ שלוחות שבעמק בית שאן. הוא קיבל אותנו אישית והחל לתחקר את אנשי הסיור על הפעולה. הייתי אז נער צעיר ונרגש במדים, ולא יכולתי לסתום את הפה, התרגשתי מאד והפרעתי כמובן למהלך התחקיר. לא אשכח איך פנה יצחק רבין, בקולו העמוק, אל מפקד הסיור ואמר לו: "אולי מישהו יסתום לסמל הפטפטן הזה את הפה?"
השתררה לרגע דממה מביכה בחדרון הקטן, וזוניק ז"ל, זאב שחם הזכור לטוב, שהיה המג"ד שלי, אמר לי: "אלישע, למה שלא תמתין לנו קצת בחוץ?" יצאתי אל הבוקר החורפי והגשום, התהלכתי ליד תחנת 'אגד' של שלוחות כדי להירגע מהמתח של ליל החדירה העמוקה, ולא העליתי אז בדעתי שיבוא יום, לאחר כמעט ארבעים שנה, ואני שוב אעמוד נזוף לפני יצחק רבין, ואלחש לו באוזן, אם יהיה זמן כמובן, ואם המאבטחים ירשו כמובן, ואם ואם ואם... שאין זו פגישתנו הראשונה, ושכבר נפגשנו בעבר בנסיבות שונות לגמרי.
הפגישה שתחסר לתמיד
אלא שלא הסתייע בידי. ופגישתנו בעת טקס הענקת פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים לא זכתה להיערך. ולא לחשתי באוזניו, בעת לחיצת היד, שאני הוא 'הסמל הפטפטן' מ"גולני", מליל הפרך הגשום ההוא, בחורף שבין 1958 ל-1959. מהתחקיר הנוזף בתחנת 'אגד' שבעמק בית שאן. שאני הוא הסמל שחזר נרגש נורא מהמסע אל הכפרונים הקטנים המקיפים את העיר העוינת ג'נין. שאני הוא הנער שלימים יכתוב שירים, וממואר שבו יספר על הלילה ההוא. הרצח הנורא שיבש את הכול, ולא רק את פגישתנו השלישית שלא התקיימה.
לפני איזה זמן נזדמנתי עם ילדיי ונכדיי אל הר הרצל, אל חלקת גדולי האומה. הילדים היו חסרי סבלנות, ומשכו אל קברו של יצחק רבין. הם גדלו בצל האסון, הוקירו מאד את דמותו ורצו זמן רב לפקוד את קברו. ואני נשרכתי אחריהם באיטיות. לא רציתי להיזכר שוב בכאב הצורב ההוא של ליל הרצח. עמדנו סביב למצבה, אני והשבט הקטן שלי, קראנו בדממה את הכתוב, הסתכלנו סביב, עד שאחד מנכדיי אמר, סבא ספר לנו משהו, אתה הרי בטח הכרת אותו. ואני, כמעט באורח אוטומטי, פתחתי ואמרתי למשפחתי הקטנה: כשזכיתי לראשונה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים, בסוף שנת 1995... נשנקתי בדבריי, ולא הצלחתי להמשיך. אבל הבטחתי להם להביא את הסיפור בכתובים, וזה מה שעשיתי כאן.
