דקדוק הדמעות והאהבה

אברהם ספד לשרה בחברון בפני קהל ועדה, ובכה אותה בינו לבין עצמו. המספד הוא פומבי. הבכי אישי. הפסוק המדויק והרגיש אומר את הדברים כהווייתם. מה שמעורר פליאה ואינו נהיר מאליו הוא לשון וְלִבְכֹּתָהּ, לבכות אותה. איך בוכים את?

אין בעולם בכייה אחת

הנביא ירמיה אומר: אַל תִּבְכּוּ לְמֵת וְאַל תָּנֻדוּ לוֹ בְּכוּ בָכוֹ לַהֹלֵךְ כִּי לֹא יָשׁוּב עוֹד וְרָאָה אֶת אֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ [ירמיהו כ"ב, י']. לא לבכות את אלא לבכות ל. זהו בכי לְמֵת, ל' שוואית, לכל אדם באשר הוא אדם שחייו קצובים ומותו גזירת עולם. אין כל אינטימיות בבכי הזה. האנגלית תרגמה את הבכי הזה בתיבות Weep ye not for the dead. תרגום אנכרוניסטי זה אינו שונה מן התרגום העדכני שהפך לכותרתו של אחד מן השירים העכשוויים הידועים ברפרטואר העולמי: "Don't cry for me Argentina".

כנגד הבכי לְמֵת יש בכי "על", כגון "וַיִּפֹּל יוֹסֵף עַל פְּנֵי אָבִיו וַיֵּבְךְּ עָלָיו וַיִּשַּׁק לוֹ" [בראשית נ', א']. כמו בפגישה הנרגשת בין יוסף לאחיו בנימין, עליה נאמר: "וַיִּפֹּל עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אָחִיו וַיֵּבְךְּ וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל צַוָּארָיו" [בראשית מ"ה, י"ד]. זהו בכי בו מתפרק כאב, תוגה ממושכת, חרדה לרע מכל, לשמחה גואה שכולה נגיעה אינטימית, אישית. לשון ימינו לא שמרה על ייחודה של בכייה על, והיום בוכים על הכל, אפילו על 'חלב שנשפך'... אבל בכייה על ממקור הבכיות כולן, מיוחדת לבכי של איש על צווארי אחיו. בכייה נוגעת.

יש גם בכי טקסי, בכי של מעמד לאומי, כגון: "וַיִּקְבְּרוּ אֶת אַבְנֵר בְּחֶבְרוֹן וַיִשָּׂא הַמֶּלֶךְ אֶת קוֹלוֹ וַיֵּבְךְּ אֶל קֶבֶר אַבְנֵר וַיִּבְכּוּ כָּל הָעָם" [שמואל ב', ג', ל"ב]. הבכי הזה מופנה אל המצבה, לא למת הקבור תחתה. אין בו, בהמון, נגיעה אישית לאדם, לא לחייו, לא למותו ובוודאי לא למהות המוות. האנדרטה אינה זכר לנפשו של ההולך. היא נפש ההולך עצמו. גם בכי כזה קיים בעולם.

ויש לבכות את. לא רק אברהם בוכה את שרה. בתרמית היותר אכזרית בתולדות אבות האומה, בה הגישו בני יעקב לאביהם את כותנתו המגואלת בדם שעיר עזים של יוסף החי לשכנע בה את יעקב כי יוסף מת עד שהאב שהאמין למרמיו הפך אב שכול, כתוב: "וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיֹּאמֶר כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו" [בראשית ל', ל"ה]. האב בוכה את בנו. יוסף הוא הדמעה.

המקרא יודע את נפש הנוכרייה שנשבתה במלחמה ונלקחה על-ידי מי ששבה אותה להיות לו בניגוד לרצונה החופשי לאישה ואומר: "וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה" [דברים כ"א, י"ג]. האישה המכונה "אשת יפת תואר" בעיני מי שחשק בה ולקחה, היא קודם כל בת לאביה אותו לא תראה עוד. היא בוכה אותו. אביה הוא דמעתה.

רק רגישותה המופלאה של השפה עצמה אפשרה את הרגישות המופלאה של העדויות. השפה ידעה כי בכייה עמוקת צער יותר מן הטבע, בכייה בה הבן המומת, האב השכול, האישה האהובה, הם הדמעות עצמן, אמרה זאת בדקדוק הדמעות שאין דקדוק בעולם השווה לו, ויעקב בוכה את בנו, השבויה את אביה, ואברהם את שרה. מי ידע כך לכתוב מה היא אהבה...