מבוא - גישת היהדות לספר הספרים
היהדות נתנה לעולם את התנ"ך, המאַגד ערכים אוניברסליים של מוּסר והומניות, סובלנות, צדק סוציאלי וגם את השבת, יום המנוחה השבועי. מעַניין כי ארצות הברית, מעוז הדמוקרטיה וּמבצר זכויות האדם, חרתה על דגלה את עקרונות הצדק והחירות לאור מורשת התנ"ך.
המקרא הוא לא רק ספר היסטוריה או סִפרות, כפי שהוא קיים בתפישה החילונית. התנ"ך הוא בראש ובראשונה טקסט דתי, הכולל את תרי"ג המצוות, אשר לאוֹרן נבחנו גדולי האומה, ובכך סוד נצחיותו. התנ"ך הוא סינתזה של קודש וחול, אקטואליה ומוסר, דברי אלוקים חיים שניתנו לבני אדם.
ריבוי הפרשנות הקלאסית תורם להבנת התורה כהלכה, בד-בבד עם סיפוק הסקרנות האינטלקטואלית באשר לצד הרעיוני. זו היא גישת היהדות הנכונה לסֵפֶר הסְפרים.
אומנם שִבעים פנים לתורה, אך זאת בכפיפות לפרשנות חז"ל ולרוּחה. הפרשנות חלה על האגדה בלבד, ולא על ההלכה שהיא חד-משמעית (המחלוקות בחז"ל הן על מנהגי ההלכה בלבד). דוגמה קלאסית לפרשנות ברוּח חז"ל היא פרשת דוד ובת-שבע. דוד המלך טרם צאתו לַקְרָב, כמנהג הימים ההם, נתן גט לאשתו (כדי למנוע את עגינותה אם ייפול בשבי). כל האומר אפוא דוד חטא אינו אלא טועה.
בעקבות פרשת תולדות
הַצָּגַת יעקב אבינו בפרשתנו כרמאי מקצועי, על-רקע נטילת הברכות מאביו, במקום עשיו, מצביעה על תפישה פשטנית ושטחית של הנושא, שאינה משַקפת את התפישה המקראית באוֹר היהדות.
העקרונות המַנחים את תפישת המקרא הם שניים:
א. האמת הנצחית של התורה.
ב. מֵעֵבֶר לסיפורים אישיים, סיפורי אבותינו משַקפים מַהֲלָךְ היסטורי לאומי רחב, כחלק ממהלך כולל של ההשגחה העליונה, ובאוֹר זה יש לבחון אותם. כך למשל, יעקב התגלגל לבית לבן, כדי להקים עם בנותיו את שנים-עשר שבטי ישראל. דוגמה אחרת - מכירת יוסף סללה את הדרך לגלוּת ולגאולת מצרַים, ובעקבותיהן לשאר הגלויות. לאוֹר שילוב עקרונות אלו יש לבחון את תולדות יעקב.
ארחיב בסוגיית האמת. האמת האנושית, בניגוד לאמת האלוקית המוחלטת, המַנְחָה את התורה, היא מוגבלת מֵעצם טיבה, בהתאם למגבלות התפישה האנושית. משום כך חלים עליה סייגים שונים, ובמקרים מסוימים חז"ל התירו לשַנות מן האמת. מקרים אלה הם:
א. למען השלום, כפי שה' אמר לאברהם, ששרה אמנו צחקה על זקנותה, ולא עליו, כאשר התבשרה על לידת יצחק. גם כדי לא לפגוע, מותר לומר על בגד שהוא יפה, אף אם אין הדבר נכון.
ב. למען פיקוח נפש, כך למשל מותר שלא לומר לחולה סופני את האמת על מצבו, אם הדבר יפגע בבריאותו.
ג. דיוק בזמן, כפי שמשה רבינו הצביע על העיתוי של מַכַּת בכורות 'כחצי הלילה', בעוד שה' ציין את הזמן המדויק 'בחצי הלילה'.
ד. מידה כנגד מידה, כדברי הפסוק [תהלים י"ט, 27-26]: "עם חסיד תתחסד ועם עִקש תתעקש". כך נהג יעקב כלפי לבן הרמאי, כשברח ממנו עם משפחתו, לאַחַר שזה הונה אותו בשכרו ובנישואי לאה במקום רחל.
ה. אחרון-אחרון: מלחמה בפאגאניזם, בפולחן אלילי, או באידיאולוגיה שקרית ("דרך שקר הסר ממני", תהלים קי"ט), כברירת מחדל כאשר האמצעים הכשֵרים הם בלתי יעילים – דוגמת אברהם אבינו ורחל, שהשמידו את אלילי אביהם, אף במחיר של דְּבַר שֶׁקֶר. בכך סללו את הדרך לאמונה באל אחד, שהיא יסוד האמונה היהודית.
מהלך היסטורי אלוקי
הוא הדין לנטילת הברכות על-ידי יעקב, במקום עשיו, כדי להנחילן לעם ישראל, בהתאם למַהֲלָךְ ההיסטורי האלוקי. אילו חס ושלום עשיו היה מקבלן, הייתה נגרמת קטסטרופה לאומית ורוחנית לעם היהודי, תוך ערעור מַהֲלָךְ זה. בעוד שיצחק, שגדל בסביבה טובה, הוּלך שולל על-ידי עשיו, שהתחזה לשומר מצוות, הרי לאור הרקע המשפחתי השלילי של רבקה ויעקב, הם למדו לעמוד על מהותו של עשיו הרשע ועל סכנתו הרוחנית, ועל הברכות המיועדות ליעקב. ייתכן כי בהלבישה את בגדי עשיו ליעקב, ביקשה רבקה לרמוז ליצחק לא להסתכל בקנקן, אלא בתוכן הפנימי. ואומנם יצחק למד להפנים את המֶסֶר, וּלְאַחַר שזיהה מֵעֵבֶר לבגדים את בנו יעקב על-פי נימוסיו, ובעיקר על-פי קולו – הַזְכָּרַת שֵׁם ה', אמונה בהשגחה פרטית, וריח גן עדן שנדף ממנו – מסר לו במוּדע את הברכות.
יעקב זכאי היה לברכות גם כבכוֹר, לאחר שעשיו מכר לו את הבכורה במכירה מפורשת לאור יום. טענותיו של עשיו על רמאותו הכפולה של יעקב בעניין גניבת הבכורה והברכות הן אפוא משוללות יסוד. יתֵרה מזו, אף שָׂרוֹ של עשיו אישר ליעקב כי קיבל אותן בדין, וכדי לנטרל את שמו מכל קונוטציה של מרמה, שינה אותו לישראל. אגב, שמו של יעקב נקרא על שם שאחז בעקב עשיו, לצאת ראשון מרחם אמו, כדי לזכות בבכורה בפולחן המקדש, ולא על שם עקוב – מרמה.
גם בליל הכלולות, כאשר רחל הוחלפה בלאה ויעקב נדהם, רמזה לו לאה כי כשם שנטילת הברכות הייתה מַהֲלָךְ חיוני מבחינה לאומית, אף נישואיה ליעקב הם חלק ממהלך אלוקי להקים את שבטי ישראל, בהתאם לתפישה המקראית.
