הסתה או ביקורת?

הביקורת הנוקבת הנשמעת בשנים האחרונות נגד המעמד העליון שקיבל בית המשפט העליון בהנהגתו של אהרן ברק, נתפשת לעתים מתוך טעות - כמסע הסתה, דבר שאינו נכון.

כידוע יש שתי גישות שונות ביחס למעמדו ולסמכויותיו של בית המשפט העליון כפי שהם צריכים להיות, ומי שדוגל בגישה לפיה לא הכול שפיט - אלא חלק כן וחלק לא - אינו מסית ואינו מדיח.

לא ברור מדוע מי שסבור אחרת, צריך לצאת ממסגרת החוק, שכן הסתה היא פעולה שלילית ופלילית. לא ברור מדוע מי שמביע את דעתו בנושא השנוי במחלוקת - הוא מסית. מבחינה לשונית הסתה היא שידול למעשים רעים, אך מדוע צריך להפוך כל הסטה להסתה?! מסיט אינו מסית.

פרשנותו של בית המשפט העליון לגבי שמו, כאילו המילה "עליון" אינה מוגבלת למילה "משפט" היא לא ראויה. עליונותו של בית המשפט העליון אינה עליונות כללית, אלא היא עליונות מוגדרת ומוגבלת אך ורק לתחום המשפט, ויש עולם מלא מחוץ לגדר זה.

עצם העובדה שפסק דינו של בית המשפט המחוזי יכול להתהפך על-ידי החלטה של בית המשפט העליון, ועצם קיומם של חילוקי דעות בין שופטים, מהווה הוכחה נחרצת כי בית משפט אינו עליון וכי כל פסק דין אינו סופי ורק פרוצדורה הופכת אותו לסופי.

אכן כדי לקיים חברה מתקדמת ותקינה שומה עלינו ליצור הירארכיה בין ערכאות בית המשפט, אך הירארכיה זו חלה רק לגבי היחסים של בתי המשפט זה כלפי זה ואינה חורגת לתחומים חיצוניים לה. הכנסת והממשלה לא כפופים להחלטות בית המשפט, מעבר לכפיפותם לחוק - אותו חוק שחוקק על-ידי הכנסת או הממשלה... [חקיקת משנה נחקקת על-ידי הממשלה, חקיקה ראשית על-ידי הכנסת].

שיטתו של אהרן ברק להעלות את עליונות בית המשפט העליון מעל כל מה שזז - יוצרת דיקטטורה ופוגעת באושיות הדמוקרטיה, והדיקטטורה היא של צוות מצומצם שבראשו אדם אחד, והוא - בית המשפט העליון שהכול בפניו שפיט.

זאת ואף אחרת, אי-אפשר לפטר את הצוות, והוא מוגן מבחינות רבות.

אלה דברי ביקורת, הם אומנם ניסיון להסטה, אך לא הסתה...