ישראל 2011-תשע"ב: כרבע מיליון משפחות רעבות, מתוכן 837,000 ילדים מתחת לקו העוני. דוח של ארגון "לתת" מעלה כי מחירי סל המזון הבסיסי למשפחה בישראל עלו ב-23% בשלוש שנים. עליית המחירים של מוצרי היסוד בעולם ובארץ לצד סל מוצרים מצומצם שנמצא בפיקוח בישראל ושחיקת שכר ממושכת, יוצרות מציאות קשה עבור אלפי משפחות שאינן מסוגלות לרכוש מזון בסיסי שיבטיח ביטחון תזונתי.
לפי דוח של הביטוח הלאומי, כ-20% מהמשפחות עניות, יותר משליש מהילדים עניים וחומרת העוני עלתה בקרב משפחות עובדות. בתוך הנתונים המספריים נמצאים ילדים, ילדים שחסר להם מזון בסיסי וביטחון תזונתי להמשך התפתחותם התקינה. למרבה התדהמה, הדוח לא מדבר על ימי הצנע או על איזו שכונה נידחת בפריפריה. במדינת ישראל של 2011-תשע"ב, מהדרום ועד הצפון ישנם ילדים שמוטרדים ודואגים מה יאכלו היום.
ילדים שלא שכחו את הכריך בבית חלק מהילדים, בגילאי בית הספר, שוהים כמחצית היום במסגרות חינוך. ועל כך רציתי לכתוב. אפשר להתעלם מהנתונים האלה ולחשוב שאלו אכן נתונים קשים, אך הם לא קיימים בבית ספרנו. קל לחשוב כך ולעבור לטפל בנושאים דחופים שעל סדר היום. אבל המציאות הזאת קיימת, גם אם קשה לנו להכיל אותה, ולא רק בפריפריה, גם במרכז, גם בבית ספר ממלכתי וגם בממלכתי דתי.
אז הנה, אומר את הדברים בפשטות: ישנם ילדים שמגיעים ללא מחברות וספרי לימוד, אבל מה שיותר עצוב הוא - שיש גם ילדים שמגיעים ללא אוכל, כי במציאות שהם חיים בה לא תמיד יש את הדברים הבסיסיים ביותר. אני לא מתכוונת לכאלה השוכחים מדי פעם את הכריך בבית, שהוריהם רצים אחריהם ומביאים להם את הכריך עד ההפסקה, אני מדברת על ילדים שלא מביאים אוכל בצורה שיטתית, והם כאילו שכחו והם גם לא תמיד יגידו לכם, המורים.
פתרונות ממשלתיים לתלמידים רעבים נכון, מדי פעם אפשר למצוא פתרונות מאולתרים, לדאוג שיהיה לחם וממרח בבית הספר, למקרה הצורך. אבל הפתרון לדעתי, צריך להיות כולל ומערכתי יותר. כחברה, אסור לנו להשלים עם מצב כזה. העוני בישראל ובפרט העוני אצל ילדים, צריך להיות על סדר היום של הממשלה. כי אם יש ילדים שמגיעים לבית הספר ללא אוכל, כי פשוט אין, אז מה הם אוכלים בצהריים? ובערב? ואיך אנחנו מצפים מהם ללמוד, להרחיב אופקים, כשהדבר הבסיסי ביותר - המזון - חסר להם. קשה להתרכז כשלא אוכלים, קשה במיוחד לילדים.
אם הילדים האלה הם גם תלמידים, משרד החינוך חייב לתת את הדעת על כך. כשאחד מכל שלושה תלמידים בישראל חי במשפחה ענייה, ברור שהעוני מגיע גם לבתי הספר. לכן הממשלה צריכה גם היא לא רק להציב לה כיעד את צמצום העוני, אלא גם למצוא פתרונות לילדים רעבים. אסור להשאיר את הטיפול בנושא לארגוני החסד בלבד, כי גם הם צריכים עזרה למול הגידול במשפחות העניות במדינה.
ההתעלמות, המחשבה שזה קיים אולי בשכונות עוני בבאר שבע או בנתניה היא מוטעית. המשבר הכלכלי לא פסח על מקומות כאלה ואחרים, והעוני קיים גם אם נתכחש אליו.
נדרש פרויקט חדש: "כריך לכל ילד" הזדמן לי לעיין ברשימת התוכניות של משרד החינוך לשנת אורח-חיים בריא ופעיל, שזהו גם הנושא השנתי אגב. ישנן הצעות לפעילות במוזיאונים, פעילויות תיאטרון, פרויקט ארצי בגני הילדים - "עדיף להיות אדיב" - תוכניות באמת יפות ומעשירות. אבל משהו למול המציאות מנותק, כי אין התייחסות למי שהמציאות שלו יותר מורכבת. למי שהוריו עובדים ועדיין מתקשים לקנות דברים בסיסיים. אין התייחסות למי שעסוק בהישרדות היומיומית.
ולצד החדשנות הטכנולוגית, הקמת מעבדות, פרויקט "מחשב לכל ילד", פרויקט מדענים צעירים ועוד ועוד, אי-אפשר להתעלם מהנתון הזה - ישנם 837,000 ילדים מתחת לקו העוני. יותר מדי ילדים. זה כבר לא מספר מבוטל, זה לא משהו שאפשר להתעלם ממנו ולומר שאנחנו לא משרד הרווחה. כי חברה מתוקנת מתייחסת לחלשים, חברה מתוקנת רוצה לצמצם פערים. ויש דרכים לעשות את זה, אך הממשלה צריכה שזה יהיה על סדר יומה. אסור לנו להיות מנותקים. למערכת החינוך יש תפקיד להעביר לדרגים הגבוהים את מצוקתם של אלפי ילדים, יש לה תפקיד בצמצום הפערים.
עוני - למידה על צדק חברתי ושוויון ברבות מהפעולות שיזם והוביל זבולון המר ז"ל כשר חינוך, הוא חתר לצמצום הפערים בחברה הישראלית ולמתן הזדמנות שווה לחלשים. הנושא הזה צריך שיהיה נר לרגליו של שר החינוך הנוכחי,
גדעון סער. זוהי אחת המשימות החשובות ביותר. כי זו לא רק הפרוסה, זה יותר מזה. זו הזכות השווה לתנאים מינימליים ללמידה. זו הזכות השווה לחוגי העשרה, לשיעורי עזר, ליכולת לקנות ספרי לימוד וספרי קריאה.
להתמודדות עם עוני ישנו גם היבט חינוכי, כי דרכו אנחנו לומדים על צדק חברתי ושוויון. דרכו אפשר להבליט את האנושיות על פני החומריות, דרך הדגשת הערך של תרומה לקהילה ומעורבות חברתית.
תוך כדי כתיבת שורות אלה, נזכרתי במילות השיר "בראשית", שכתב דון מקלין ותירגמה
רחל שפירא: "התעצמנו מאז, התעצמנו מאז וכבשנו כסא וגם נזר, התעצמנו מאז לילדינו בלבד רק להם לא היינו לעזר". איכשהו, עם כל ההתקדמות הטכנולוגית והמדעית, נדמה שהזנחנו את האנושיות. את הדאגה לחלשים, את האכפתיות, את הצדק. כי כל הפרויקטים החשובים, כל המיחשוב והקידמה לא שווים דבר אם יש ילד אחד רעב. אם יש ילד אחד שיש לו מצוקה ואנחנו לא יכולים לעזור לו.
בחרתי לצרף את השיר, אבל בכל זאת לסיים בנימה אופטימית ולשאת תפילה שאנחנו כן נהיה לילדינו לעזר. עד שיהיה פתרון כולל, אנחנו נחנך את עצמנו קודם כל לא להתעלם ממצוקות. להרגיש מה מתרחש לידינו, ולדעת שרעב של ילד אחד זו הבעיה של כולנו.
בראשית מילים: דון מקלין
תרגום: רחל שפירא
בראשית היה לא כלום, רק חושך ודממה
מדבר האלהים בקע יפי האדמה
מעל הערוצים קורצו כוכבי יהלומים
בעשב החדש הופיעו יצורים אילמים
והאדם היה פרודה ברצף האינסוף
שאלוהים בחוכמתו שמר אותה לסוף.
התעצמנו מאז, התעצמנו מאז
וכבשנו כסא וגם נזר
התעצמנו מאז, לילדינו בלבד
רק להם לא היינו לעזר.
ההרים קיבלו צורה וכך העמקים
ונהרות פילסו דרכם בחריצת סכין
גלי גאות היו את לב הארץ מפלחים
קרני השמש השתברו אל בוהק משטחים
ושיר חיים פרץ כמו המנון וכמו מחול
טיפה של דם נפלה אי שם, הכתימה את החול.
התעצמנו מאז, התעצמנו מאז
וכבשנו כסא וגם נזר
התעצמנו מאז, לילדינו בלבד
רק להם לא היינו לעזר.
ונשרים דאו מעל הגן המבורך
טיפת הדם הפכה אדם כעץ חיים צמח
בגודל בדידותו צלעו חרגה מעצמותיו
עוצבה להיות לו לבת זוג מושלמת בכל תו
ועץ הדעת, כך הודגש, אסור למאכל
בגן העדן הנחש לרגליהם זחל.
התעצמנו מאז, התעצמנו מאז
וכבשנו כסא וגם נזר
התעצמנו מאז, לילדינו בלבד
רק להם לא היינו לעזר.
עץ הדעת מוות בו, בו חייכם תלויים
איכלו איכלו לחש נחש, היו כאלהים
איכלו איכלו מפרי העץ טירפו אותו עד תום
עד שתבינו מהו טעם כח ושלטון
אבד לנו אותו הגן, אשר איבדו שניהם
אבות קובעים את המחיר שמשלמים בניהם.
התעצמנו מאז, התעצמנו מאז
וכבשנו כסא וגם נזר
התעצמנו מאז, לילדינו בלבד
רק להם לא היינו לעזר.
