היבט מקומם, שלא נחשף עד היום, על "
הדרת נשים", נתגלה ברוב כיעורו בתוכנית "יומן" של ערוץ 1 בליל שבת (30.12) בהנחיית איילה חסון.
המרואיינת הייתה עו"ד מירי טוכמאייר, שהתחנכה בבני ברק בחסידות ויזניץ', ובגיל 18 חזרה בשאלה. היא חשפה קומץ מתלאותיה באותם ימים, שהבשילו להחלטה הגורלית לעזוב את ביתה, את שכונתה ואת העדה החרדית: "לא התחברתי לעולם הזה, הייתי סוג של ילדה מרדנית, לא קבלתי את התכתיב מה לעשות, אני בן אדם של חופש, לא בנויה לעולם הזה. בנושא הדרת הנשים נפשי חצויה, משום שההפרדה נועדה לשרת את הנשים. בתור נערה חרדית חוויתי המון הטרדות מיניות אגביות, התחככויות, נגיעות באקראי, דחיפות באוטובוס.
היום, כאימא לילדה, אני רואה בזה סוג של הגנה על הבנות והנשים (בכאב) כל היחסים בין נשים לגברים, זה סוג של כביסה שלא מדברים עליה, נוח להגיד 'אל תשים מכשול בפני עיוור', עליך לרסן את היצרים שלך!!! (בכעס)". מגיבה חסון: "מי שחומד ילדה בת 7 צריך לטפל בו". "בדיוק!" מאשרת עו"ד טוכמאייר.
גילוי לב נדיר על טראומת ילדות
ההטרדות המיניות מהן סובלות ילדות ומבוגרות חרדיות, אותן חשפה בגילוי לב נדיר עו"ד טוכמאייר, מידיהם התאוותניות והמזמזניות של חלק מבני הקהילה שלהן, המתכחשים לאמירה: "איזהו גיבור? הכובש את יצרו". במקום להעיף ולסלק עצמם לירכתי האוטובוס, או לירוק בפרצופם ובדומים להם, הם עושים זאת לילדות רכות ולנשים חסרות ישע החוששות להתלונן. ולכך קוראים בלשון מכובסת "הדרת נשים", הנכפת על-ידי אלה עליהם יש לומר: "יודע חרדי נפש בהמתו" (המיוחמת).
לסיום טראומת ילדות: בראשית שנות החמישים, טיילתי עם אחותי בת ה-8, בשכונת מגורי ברחוב גאולה בירושלים (שהייתה אז חילונית לחלוטין). אברכים שבאו משכונת
מאה שערים הסמוכה, בכוונה להתגרות בנו, ירקו על אחותי שפרצה בבכי, וצעקו "פריצע". אלה הם אבותיהם של הסיקריקין, שבשבתות נהגו לחדור לשכונתנו, יידו בנו אבנים, וצרחו "שבעס", כשרכבנו על אופניים.
ואתמול, במוצ"ש בכיכר השבת בירושלים, צאצאיהם, הקוזקים הנגזלים, הלבישו את ילדיהם בחולצות פסים וענודי הטלאי הצהוב הזכור לשמצה, זעקו נגדנו "נאצים" בגלל שהעזנו לגנות את היורקים, ואת מסלקי הנשים לירכתי האוטובוסים, אבוי לאותה בושה!!!.
