סטריאוטיפים - טוב או רע?

מי מאיתנו לא מכיר ואפילו נרתע משמות כמו "עיירות פיתוח", "נוער בסיכון" או "משפחות רב-בעייתיות"? טוב, אולי לא כולנו נרתעים, אבל בוודאי שלא היינו רוצים להיות בצד שעליו מודבקת אחת מהתוויות האלה. האם התווית הזו מוצדקת ועוזרת לשיפור המצב ולטיפול נכון? או אולי דווקא היא זו שמנציחה את הפער ומשאירה את המצב גרוע כשהיה?

אין טעם לטמון את הראש בחול ולנסות לשכנע את כולם שהפער אינו קיים וכולנו נולדנו עם הזדמנות שווה. הרי זה ידוע, יש אנשים שנולדו ברמה פיזית גבוהה יותר, להורים בעלי יכולת, עם תכונות אופי חזקות יותר, או לצערנו אנשים שנולדו במצב ההפוך לגמרי. ילד שאמו מכורה לסמים ואביו בכלא, לדוגמה, בדרך כלל צריך תמיכה רגשית, למידת קודים חברתיים, תגבור לימודי ועוד. הוא ללא ספק נוער בסיכון. אך האם ההגדרה שלו ככזה לא מקטינה אותו? האם אין פה הדבקת סטריאוטיפ והקשיית חייו המורכבים גם ככה?

ומהצד השני – כולנו רוצים ומאמינים בשוויון זכויות לעצמנו ולאחרים. ואם לא נגדיר את הנזקקים ככאלה ונתנהג כבת יענה, שום דבר לא ישתנה. הם יקבלו טיפול כמו של כולם, טיפול שהוא לכאורה מספק, אבל בפועל לרמה הספציפית שלהם הוא לא יתאים. הם ייפלו בין הכיסאות ומהר מאוד יישמטו מכל מוסד ומסגרת חברתית תקינה. בכך שיחזרנו את המצב, ההורים ונתנו יד למעגל קסמים שלילי.

להסתכל לסטריאוטיפים בעיניים

כמובן שהדבקת התווית דרושה גם כדי לקבל את התקציבים הנכונים לאנשים שזקוקים לזה. ואם ננסה להוציא אותם כ"גיבורים", הם יישארו עם חזות של גבורה אבל ריקים ונואשים מבפנים.

בעיניי, הכותרות צריכות להישאר כמו שהן, אבל הגישה והמחשבה שלנו אליהן ועליהן זועקות לשינוי. הרי אנחנו אלה שמגדירים את הסטריאוטיפ ולא מי שהוא מודבק לו. אנחנו חייבים להבין שעיירה שמוגדרת כ"עיירת פיתוח" אומנם עומדת בתחתית הסולם מבחינה כלכלית, אך מבחינת החום והאהבה יש לנו המון מה ללמוד. או נוער המוגדר כ"נוער בסיכון" – הוא אכן נוער שמתקשה בלימודים ואולי אפילו משתכר לעיתים קרובות, אבל אין לנו סיכוי מולם בנאמנות לחברים ובאמונה באנשים.

אם נצליח להבין שכל אדם הוא בעל יתרונות וחסרונות משלו ואם נסתכל מעבר לכותרות, לתוך ליבם של הסטריאוטיפים, נוכל לעשות פה שינוי אמיתי ולבנות חברה צודקת ואוהבת.