אינני מתווכח עם תפישת עולמו הפלשתינית הידועה של הפובליציסט איתן קלינסקי, בשל התהום העמוקה הפעורה בין עמדותינו בנושא המדמם הזה. אולם במאמרו
"התרבות בשירות הכיבוש", הגדיש קלינסקי את הסאה, לא בשל שנאתו הידועה ל
מתנחלים, ולכל מה שהם מייצגים, אלא בשל חזרה בלתי פוסקת על חצאי אמיתות שהן גרועות משקר.
להלן מבחר מהקטעים המקוממים: "על-רקע של רחובות ריקים בהם נושבות רוחות רפאים, כי נמנע מאלפי תושביהם הערבים לחיות בבתיהם... משרד החינוך מתעקש שלתוך מציאות של רחובות רפאים, שתושביהם הערבים גורשו מבתיהם, ייחשפו תלמידים מרחבי הארץ להאזין לדברי מתנחל... על-רקע עיר, שאלפים מתושביה גורשו מבתיהם...". כך חוזר פרקליטו של השטן ללא הרף, תוך התעלמות מקוממת, מהגורמים לאותם "רחובות רפאים".
הרחובות הללו, עליהם מלין קלינסקי, עד לדצמבר 1987, פרוץ האינתיפאדה הראשונה, היו שוקקי חיים, לא רק בתושביהם הערביים, אלא גם ברבבות ישראלים שנהרו לחברון, גדשו את חנויותיה ומסעדותיה, והביאו שם ל"בום" כלכלי שנמשך קרוב לעשרים שנה. אולם, לאחר שהחלו לטבוח יהודים (בניסיון כושל לחזור על הפוגרום של 1929), נאלצו כוחות הביטחון לסגור את אותם רחובות שהפכו למוקדי טרור. והיום, באים קלינסקי ודומיו, דוגמת הילד שרצח את הוריו המבקש רחמים על גורלו המר שהפך ליתום.
הוא הדין בכל ההיסטוריה העקובה מדם של הסכסוך: כל פעם שקמנו להגן על חיינו, כמו במלחמת העצמאות, מאשימים אותנו אויבינו בנכבה. כך גם במלחמת ששת הימים, כשיצאנו, למרות גמגומיו של ראש הממשלה לוי אשכול, והשתחררנו מ"גבולות אושוויץ". ועל כך כתב אפרים קישון "סליחה שניצחנו". לסיכום, לא נותר אלא לאחל לכולנו, וכמובן גם לכל הדבקים באג'נדה של קלינסקי, שאם חלילה ניאלץ שוב לעמוד על נפשנו נחזור ונאמר: "סליחה שניצחנו".
