הכוכב שנפל
בכ"ה בשבט תש"ב - לפני שבעים שנה - רצח קצין המשטרה הבריטי ג'פרי מורטון את
אברהם שטרן - הידוע כ"יאיר" - שלא היה חמוש, ולא התנגד למעצרו.
המוסדות הרשמיים של "היישוב" והעיתונות העברית עלזו למשמע הידיעה. "יאיר" - מחולל
לוחמי חירות ישראל (לח"י) - היה בעיניהם אויב האומה, שהפר את "המשמעת הלאומית" (משמע, אי-התנגדות לכיבוש הבריטי), שהם ניסו לכפות, כדי לבצר את אחיזתם בקרנות המזבח. מאחורי הקלעים נערך משא-ומתן (באמצעות גיסו, נחמיה ברוש, שהיה בכיר ב"הגנה"), כדי לתת מקלט ל"יאיר" הנרדף תמורת הבטחתו להניח את נשקו.
"יאיר" סירב, ושילם על כך בחייו. "משורה משחרר רק המוות" - חזה בשירו "חיילים אלמונים", שהפך להמנון לח"י.
"יאיר" לא ראה את בנו היחיד, שנולד כמה אחרי חודשים לאחר רציחתו השפֵלה בדם קר. גם לא ראה את המדינה, שייחל להקמתה הרבה לפני כולם, וקמה כשש שנים אחרי רציחתו בבית ברחוב מזרחי ב' 8 בשכונת פלורנטין ביפו (כיום -בית יאיר מוזיאון לח"י ברחוב, שנושא את שמו של שטרן, בתל אביב).
האם היה "יאיר" מרוצה מהמדינה?!
לפני כחמישים שנה, הסתלקתי מבית-הספר, כדי להשתתף באזכרה ל"יאיר", ורוני, מורתי למוזיקה, תפסה אותי ליד קבר בעלה. "מקווה, שהמנהל לא יידע על כך", אמרה בקולה הנעים. הבטתי בעיניה, והשפלתי מבט.
רוני זמיר לא הסגירה אותי. על כך ועל האהבה, שהנחילה לי למוזיקה, אוקירה לעד.
ליד הקבר בנחלת-יצחק בתל אביב היו מעטים. חברי לח"י ומשפחותיהם הצטופפו אז ליד הקבר. כולם הכירו את כולם, וזרים - כמוני - בלטו בשטח. כיום רוב לוחמי לח"י כבר אינם עמנו, ואת מקומם ממלאים בני הדור השני ובני הדור השלישי ועשרות נערים וצעירים, שעולים מדי שנה לקבר "יאיר" - האיש שהעז להניף את נס המרד בבריטים, וקרא להם "כובשים" ו"אויבים" כש"היישוב" ומנהיגיו התרפסו בפניהם, ואפילו שיתפו עמם פעולה ברדיפת אחיהם, שהעזו למרוד בכובש הזר.
אין מנדט
איני מבקר בגרמניה. יש לי חשבון פתוח עם הגרמנים ועם הפולנים על שיחד הרגו את סבתי, את דודיי ואת רוב משפחתי; ואיני מתכוון לסוגרו. מצד שני, איני יכול להתמודד עם החלטות של ניצולי שואה לבקר בגרמניה. רק מי שעבר את כור האש יכול להבינם. אני, שנולדתי בארץ אחרי המלחמה, לא הייתי במקומם בפלאנטה האחרת.
המשורר יעקב ברזילי - ניצול שואה - הוזמן לרגל יום הזיכרון הבינלאומי לשואה לבקר בעיר צֶלה (Celle), הסמוכה לברגן-בלזן. במהלך ביקורו רואיין ארבע שעות וחצי במחנה ההשמדה לצורכי תיעוד ומחקר של המוזיאון; התקבל אצל ראש עיריית צלה; ונפגש עם תלמידי התיכון המקומי. בבית-הכנסת בצלה התקיים ערב פומבי בנוכחות 130 איש, ובו הציגו תלמידי תיכון מסכת בת שלושה חלקים על ניצולי שואה, על חשיבותה של ספרות השואה ועל ברזילי כמשורר. הוא התבקש להרצות, וקרא משירי השואה שלו בעברית, ותלמידים גרמניים קראו את תרגומי השירים לגרמנית.
"63 שנה כף רגלי לא דרכה על אדמת גרמניה במודע" - הוא אומר - "היה לי נדר, אגיע לגרמניה בעקבות יצירותיי האמנותיות. בעשור האחרון היו לי שתי הזדמנויות: בברלין ובפרנקפורט התקיימו קונצרטים, שבהם ביצעו יצירות מולחנות שלי. החמצתי את שתיהן, בגלל השקת אחד מספריי בארץ באותו התאריך ובשל מחלה.
"משקיבלתי הזמנה מברגן-בלזן בשיתוף עיריית צלה להרצות בפני נוער בתיכון מקומי, ולהשמיע את שירי השואה שלי בעברית, וגם להיפגש באותה ההזדמנות עם אבי ועם סבי בגבעת האפר בברגן-בלזן, לא היססתי לרגע".
אלה הדברים, שאמר יעקב ברזילי באירוע פומבי בבית-הכנסת של צלה: "היום אני מגשים חלום. לפני 68 שנים רציתי מאוד לבקר בצלה, ששמעתי עליה רבות. למרות שהיינו אז שכנים - אני בברגן-בלזן, אתם בצלה - לא התאפשר לי לבקר בעירכם הציורית.
"אני נמצא כאן היום, בזכות אמי, שהיו לה שני לבבות, בשני צדי החזה. כל אימת שמלאך-המוות השליך לרגליה כפפה, הרימה אותה, ודחפה את המלאך לאחור. תמיד ידעה לבחור בין נתיבות החיים לבין משעולי המוות. אז כל הרכבות נסעו בכיוון אחד. הרכבת שלי נסעה בשני הכיוונים. הייתי בן אחת-עשרה.
"נער הייתי גם זקנתי. היום אני אזרח של מדינת ישראל, בן העם היהודי החי במולדתו ההיסטורית. שמחתי להיענות להזמנה, ובאתי אליכם בשליחות כפולה: לבטא את הערכתי לגרמניה של היום, להיפגש עם בני-נוער, להרבות ידידות, לייבש את ביצות השנאה בלבבות, ובו-זמנית לומר בקול רם, שעל המעשה ההוא של גרמניה הנאצית, לא חלה התיישנות, אין סליחה ואין שִכחה. הם לא רק קעקעו קעקועים בזרועותינו, אנחנו מקועקעים גם בנפשותינו. ואם מישהו מהשורדים היה רוצה לסלוח, אין הוא רשאי, כי אין לו מנדט משישה מיליון נרצחים.
"על שני עמנו לחיות בכפילות זו - עם הרצון לבנות גשר של ידידות לעולמי-עד ועם הזיכרון, שלא יישכח לעולם. "אני מצפה בכליון-עיניים למפגש עם בני-הנוער בעירכם - שאת חלקם הכרתי בביקורם בישראל - לקיים דיאלוג בינינו, תוך הקשבה הדדית".
קליע חכם
מאז ומתמיד חלמו אקדוחנים ורובאים על קליע-פלא, שיפגע במטרה, מבלי קשר לחוסר/כישוריהם של היורים. ובאגדות קראו לו, "קליע-הכסף" (Silver bullet).
חברת "סאנדיה" (Sandia National Laboratories) האמריקנית פיתחה אב-טיפוס לקליע חכם, שיגשים את החלום על קליע-הכסף (המחיר זה עניין אחר לגמרי, כפי שאמרו ביל קארטר ובוּק ג'ונס זצוק"ל). הקליע דמוי חץ (באורך כעשרה ס"מ), ינחה את עצמו למטרתו לפי כתם לייזר, שיציינה - עד למרחק של שני ק"מ.
הקליע החכם אינו נורה מקנה מחורק (בעל סלילים), אלא מקנה חלק. לאחר שיעזוב את הקנה ייפתחו כנפוני זנבו, וייצבו את מעופו במהירות עד 800 מטר בשנייה (2.1 מאך). את המסלול קובעת מערכת הביות של הקליע, שעוקבת אחר ציון המטרה בלייזר.
כף ידי הימנית
אני רכושני , המאמין באמונות תפלות, ודי מחובר לידי הימנית, למרות שבתחילת שירותי הצבאי השתדלו אנשי חיל הרפואה להפריד בינינו. לכן, יש לי יחס מסויג להישגי הרפואה הצבאית בצבאנו המפואר.
עד שהתארגנה הטירונות, העסיקו אותנו בעבודות כלליות - בעיקר, במחנה הנפש של הוועד למען החייל בעכו. שם גידלתי על כף ידי הימנית יבלת, שהזדהמה, הזיהום הוחרף עקב המגע עם שמן רובים ועם כל מיני חומרים אחרים, שהם לחם-חוקו של רובאי ב"גולני".
החובש הפלוגתי סילק אותי מאוהלו בזעם, וטען, שאני מתחזה. לדבריו, כפי נפוחה ממאמץ לעשות שריר, כדי להרשימו לרשום לי ב' - שחרור מאימונים.
יותר לא העזתי להגיע לחובש הכעסן.
כעבור פחות משבועיים התמוטטתי במטווח, ופוניתי בדחיפות לחדר הבידוד של בסיס האימונים החטיבתי. סוף-כל-סוף זכיתי למקלחת שלווה ולשינה טובה, וידי הדלוקה קיבלה טיפול לא-מסור. כעבור כמה ימים בערב ראש השנה תשכ"ז, פוניתי בעקבותיו בדחיפות למחלקה האורתופדית בבית-החולים רמב"ם עם זיהום קשה. שם, בטיפול מכאיב ויצירתי, הצליחו להציל את כפי, שלדאבונה נותרה עמי עד עצם היום הזה.
נזכרתי בסיפור כשקראתי על מותו של טירון מחיידק טורף. החייל התלונן על כאבים - אומרת הגרסה הרשמית - והושאר להשגחת פראמדיקית במרפאת היחידה. מאחר שלא השתפר מצבו, החליט רופא היחידה להעבירו לבית-החולים "סורוקה", ושם נפטר הטירון. נחכה לחקירת האירוע ולתגובות המשפחה וחבריו. כרגיל בצבאנו, לא תמיד הולמת הגרסה הרשמית את המציאות.
(לאבי המנוח, שהובהל אל מיטתי, סיפרו, שהזנחתי את פצעי, וסירבתי לקבל טיפול רפואי. לכן, הציעו לו קציני רפואה וקצינים ב"גולני", שפגש במשרדי ר"ם/2, לשכנעני לא להגיש קובלנה בנושא, כיוון שבסופו של דבר יוטל כובד האשמה עליי. "אבא, הם משקרים!", אמרתי. "קצין אינו משקר", הסביר לי אבי, שהתנסה בשירות בכמה צבאות.)
לפני כמה חודשים, העלה ד"ר בני הרטמן - רופא עיניים, טנקיסט ותיק בדימוס וידיד - את הסוגיה של מחסור ברופאים צבאיים לדיון באתר פרש. נראה לי, כי מוקדם מן הצפוי - גם בעיני ד"ר הרטמן - התגשמו תחזיותיו השחורות.
מסה למנהיגי השעה
רפי פרידמן כתב מסה למנהיגי השעה: בשִכרותם יצוו לנו את האבדון. מסתו ראויה לקריאה ולמחשבה, ואני מפנה אליה את קומץ קוראיי. "תור הזהב של הטוענים בימים אלה לכתר ההנהגה בחברה הישראלית מסתכם ברדידות רעיונית, בפשטנות ערכית ובדלות כלים ואמצעים" - פותח פרידמן - "כל הכוכבים, שדרכו, לכאורה, באחרונה, דולקים באור המרצד של המסך האלקטרוני ונטענים לרגע מהבזק מצלמה. מעבר לכך, הם בלתי-נראים לחלוטין בעין בלתי-מצוידת, ונפילתם כמו נסיקתם, הבה נתפלל, קרובה מתמיד ...".
דברים כדרבנות.
הרגשה טובה
המטוס האחרון מדגם "הרקולס" חמוש ("ספינת תותחים") AC-130U סְפּוּקי, שעזב את עירק, נתקל בבעיות טכניות בהגיעו לחופי ארצות-הברית - סיפר י קארל, ידידי הצ'כי. המטוס נאלץ לנחות בנמל התעופה לה-גוּארדיה בניו-יורק במקום להמשיך היישר לבסיסו בפלורידה.
זו הייתה דרמה קטנה, אך מלאת התרגשות, כיוון שלמרות העומס בשדה, הפתיעו שוטרי השדה את צוות המטוס בקבלת-פנים ספונטנית וחמה במיוחד - כיאות למגני המולדת. ספינת התותחים שייכת לטייסת המיוחדת 4, שמסייעת לכוחות המיוחדים, ושבה לארצות-הברית אחרי יותר משמונה שנות שירות רצוף בעירק. חבריי, ששירתו בוויטנאם, זוכרים עדיין בטינה רבה את קבלת-פנים המזוויעה כשחזרו הבייתה. משהו אכן השתנה בארצות-הברית בארבעים שנים האחרונות.
