סופרים ערביים, שנרדפים בארצותיהם ושמרביתם העדיפו לחיות בגלות על-מנת להינצל מזרועות משטריהן, מבטאים בכתיבתם שאיפה לרציונליזם וזיקה לליברליזם. השפעתם של סופרים אלה על מקבלי ההחלטות במדינות ערב למעשה אינה קיימת, ואילו סופרים הממשיכים לחיות ולהתפרנס במדינותיהם, לא יעזו למתוח ביקורת על המשטרים שבצילם הם חיים, אלא יעדיפו לבקר משטרים אחרים. לדוגמה, כתבי ערוץ הטלוויזיה אלג'זירה לא יעזו לבקר את המשטר הקטרי, וביקורתם מופנית תמיד למשטרים אחרים.
עם זאת, לדעותיהם של אנשי הרוח יש השפעה על שכבה דקה של צעירים משכילים שואפי חירות, שניתן היה לראותם בהפגנות בכיכר אלתחריר. אך משקלם של שוחרי החופש בחברה בכללה הוא קטן, כפי שהוכיחו הבחירות במצרים, וקשה להעריך מה יהיה בגורלם בעתיד.
דמוקרטיה מכוערת
במאמרו "הבה נשווה בין
בשאר אסד ובין ישראל" (1.3.2012), כותב עורך העיתון "אלשרק אלאוסט" טאריק אלחמיד: "תרשו לנו להתבונן בסיטואציה הדיקטטורית המטורפת בעולם הערבי, ונשווה אותה למעשיה של ישראל. אנו מתייחסים לחמש השנים האחרונות, ובמיוחד לשתי המלחמות בלבנון וברצועת עזה.
העולם נזעק ב-2006 להפסיק את המלחמה בלבנון. המלחמה נפסקה אחרי כחודש ימים, ובה נהרגו 1,200 לבנונים. התופעה חזרה על עצמה במלחמה ברצועת עזה, שבה מספר ההרוגים דמה למספר הנופלים בלבנון ובעירק.
בשתי המלחמות ההן ניצלו מנהיגים ערביים, ובראשם בשאר אסד, את הטרגדיות. אך אף אחד עדיין לא אמר את האמת: למה פרצו המלחמות, ומדוע קרה מה שקרה.
בימים אלה, כפי שאנו צופים בערוצי הטלוויזיה, האזרחים הסוריים נהרגים ונשרפים, והקטל נמשך לא חודשיים, כפי שקרה במלחמות לבנון ורצועת עזה, אלא שנה תמימה. נהרגו מעל לשמונת אלפים איש. כוחות הרשע של רב-הטבחים בשאר שורפים מסגדים, רוצחים נשים וילדים ומתעללים בגופותיהם, וכל זה כדי שבשאר יישאר על כס השלטון. זה קורה כשיש בינינו מדינאים, אנשי תקשורת וגופי תקשורת המשלימים עם המתרחש, מתוך הנחה כי אם הרוצח הוא ערבי, אפשר להשלים עם זה, אך אם הוא ישראלי, אז חייבים להתקומם. עצוב ומביש כי איש כמו נסראללה מופיע ומגן על אסד ללא בושה.
אם נשווה את אסד לישראל, נגלה את עומק הצביעות הפושה בחברתנו, שאחד ממקורותיה הוא משטרו של אסד ואביו, שחיו על שקר ההתנגדות (מוקאוומה). לפיכך, סילוק משטרו של רב-הטבחים ישים קץ לצביעות בחברתנו.
החברה הערבית התדרדרה במרוצת העשורים מדחי אל דחי, מגמאל עבד אלנאצר לסדאם, מחסן נסראללה לבן-לאדן.
הדמוקרטיה שלנו מכוערת, וזהו בדיוק המשטר של אסד האב והבן".
מאמר זה זכה לעשרות תגובות של תמיכה מרחבי העולם הערבי. יש שכתבו כי ישראלים לא רצחו זקנים וטף ולא אנסו נשים ולא הרסו מסגדים כשנכנסו לביירות, כפי שעושה אסד בימים אלה.
תרבות החיסול העצמי
אדוניס הוא משורר סורי הגולה זה עשרות שנים בפריס, בשל היותו נרדף על-ידי השלטון הסורי, והוא מועמד מטעם חוגים אירופיים לפרס נובל. במאמרו "זהו משבר תרבותי ולא פוליטי" ("אל-חיאת" 23.2.2012) הוא כתב:
"'יש רק דרך אחת לצפות לעתיד טוב יותר, והיא ליזום אותו', אמר לפני שהלך לעולמו סטיב ג'ובס, שהיה ממוצא סורי. אני חש כי סטיב פנה לעם הסורי במיוחד ולאנושות בכלל.
אך כיצד נוכל ליזום את העתיד המיוחל בחברה שאינה מסוגלת להתקיים כממשל ואופוזיציה, אלא רק על-ידי אלימות והרג, חברה שחיה בתוך ביצה עמוקה של שחיתות, ריקבון והתפרקות, חברה שאינה מסוגלת להתנתק מעושק ברמותיו השונות, חברה שבה האדם הוא יעד להשפלה וביזוי, חירותו וזכויותיו מופרות, חברה שבה המשטר ורובה של האופוזיציה שווים בתחום זה. כך זה היה מאז הח'ליפות האומיית, העבאסית, העותמנית, הבעת'ית בבגדד ובדמשק וגם בעידנים שאחריה - היסטוריה מתמשכת, משפילה ובלתי אנושית.
אין אפשרות להבין את הסיטואציה הטרגית המדממת בסוריה, אלא בהסתכלות במסלולה של היסטוריה זו. בעומק העניין, מדובר בבעיה תרבותית לפני היותה בעיה פוליטית. זוהי תרבות של מחיקת האחר השונה, תרבות הדיכוי והשנאה, תרבות החיסול העצמי".
בלוב מחזירים את ריבוי הנשים
האשים סאליח במאמרו "יש להתנסות בשלילי כדי להשתחרר מכבליו" (אלשרק אלאוסט" 26.2.2011) כותב כי "הליברלים הנאיביים, ואני בתוכם, אינם מבינים את ההתרחשויות בעולם הערבי. האם ייאמן כי המהפכות יחזירו אותנו אחורה במקום שיצעידו אותנו קדימה? האם אפשר להאמין כי כל המהפכות האלו מובילות לכינונם של משטרים איסלאמיסטים סלפים, כאילו שזהו גורל שאין ממנו מנוס? התופעה חוזרת על עצמה בתוניסיה, לוב ומצרים, וההמשך יבוא.
כל המהפכות של האביב הערבי הובילו לאותה תוצאה. האם ההיסטוריה צועדת בכיוון ההפוך בעולם הערבי?
זה התחיל באירן לפני כשלושה עשורים. התחוללה מהפכה דתית שהובילה לאחור. בעוד שהעם האירני מואס בפונדמנטליזם ונאבק כדי להיחלץ ממנו, הערבים נכנסים לקנאות הדתית בהתלהבות, כאילו הם נכנסים לעידן החירות, האור והמודרניזציה.
עוד לא הספקנו להתבשר על חיסול משטרו של קדאפי, והנה המנהיג החדש מוסטפא עבד אלג'יל יוצא בבשורה מרגשת: 'תשמחו. אנו נחזיר לכם את חוק ריבוי הנשים. מה אתם רוצים עוד'.
איני מתנגד לפוליגמיה. שיתירו נישואים עם ארבע נשים. אפילו עשר. אבל מי מסוגל להתחתן אפילו עם אשה אחת, כשאין תעסוקה, אין משכורת, אין רווחה ואין עתיד? מחציתם של הצעירים הערביים - מובטלים. לכן, לפני שאתם מבטיחים להם שפע של נשים, תבטיחו להם עבודה, פרנסה, כי אחרת יהיה פיצוץ, יהיה צונמי.
האם אין זרמים אחרים שיתנו מענה לאתגרי החברה?
האם עברנו ימשיך להיות עתידנו? והאם עתידנו הוא עברנו?
כנראה ההמונים בעולם הערבי חייבים להתנסות בשלטון האיסלאמי הפונדמנטליסטי לפני שיגיעו להכרה כי עליהם להשתחרר מכבליו. יש להתנסות בשלילי ולהיכוות ממנו, כדי להשתחרר ממנו.
זוהי הדיאלקטיקה של ההיסטוריה שגילה הפילוסוף הגל".
גם אם השפעתם של סופרים גולים אלה על העולם הערבי היא מזערית, טעימה מדבריהם, הנאמרים ללא חשש, מאפשרים לנו הצצה אותנטית על החברה הסובבת אותנו, ומספקים לנו כלים להתנהלות מושכלת נוכח השינויים המתהווים באזורנו.
