ויכוח חדש ניצת בשבוע החולף. ויכוח מגעיל. ויכוח דוחה. ויכוח שמסגיר את חוסר הטאקט של המדינה המשוגעת הזו. חוסר טאקט שמאפיין את כל המעורבים בסיפור. מאפיין את המשפחות השכולות, מאפיין את שירות בתי-הסוהר ומאפיין את כל מי שמוכן לשתוק לנוכח הויכוח הכ"כ מיותר, כ"כ מכאיב וכ"כ דוחה.

הויכוח המדובר נוגע לחלוקת עיטור המופת לסוהרים שניספו באסון השריפה בכרמל, בדרכם לפנות את האסירים מכלא דמון שליד בית-אורן. רק שהבעיה היא שגם כאן, כמו בכל סיפור שהיה לו פוטנציאל כ"כ טוב להסתיים כראוי עם סוג של "הפי אנד", היינו צריכים לבוא ולהרוס את זה עם הטאקט שלנו. או, יותר נכון, עם חוסר הטאקט. חוסר הטאקט על הויכוח האם הסוהרים שניצלו מאסון הכרמל – בשונה מחבריהם – צריכים או לא צריכים לקבל את עיטור המופת גם הם.

התשובה בסוגיה הזו נהירה כמו שמש ביום בהיר. אין פה גם כל מקום לוויכוח. ברור שהם צריכים לקבל את עיטור המופת! האם עליהם להתנצל על-כך שנשארו בחיים בשונה מחבריהם, שלא הצליחו להינצל? ממתי פועלים כך סדרי-עולם?! הרי מדובר בטאבו. נושא קדוש, שפשוט אין מקום להתכווח על אודותיו. נושא כאוב, נושא מכאיב. כי למרות החוצפה הישראלית שכ"כ מאפיינת אותנו – תתפלאו או לא – יש דברים שלא מדברים עליהם.

כל אחד מהמעורבים בויכוח המיותר הזה צריך להתבייש בעצמו. ואם אנחנו כבר חורגים מגבולות הטאקט, אז אחרוג גם אני ואומר שבראש ובראשונה צריכות המשפחות השכולות שמתנגדות לחלוקת עיטור המופת להתבייש. אני מבין לכאבכן, משפחות יקרות, ומבין את המחשבה שאי-אפשר להשלים עם העובדה ששמים את יקיריכם בשורה אחת עם הניצולים. אבל הניצולים לא צריכים להתנצל על שניצלו! מספיק שעליהם לחוות על בשרם את הבעטה מאותו יום קשה, בו איבדו חברים ופקודים. ממתי דמם של אלו שנספו סמוק מדמם של אלו ניצלו? שכן הייתה זו רק יד הגורל שהפרידה ביניהם. לא יותר מזה. להיות במקום הנכון, בזמן הנכון. או שלא. אף-אחד מהם לא ברח מהמשימה. כולם החליטו לצאת למשימה הזו, ועל-כך הם מקבלים את עיטור המופת. לא על שנספו, ולא על שום דבר אחר. מה-גם שבכלל לא זכור לי שעיטור המופת ניתן רק לנופלים.

ההחלטה לחלק את עיטור המופת לסוהרים שנשלחו הישר לתוך אוב השריפה שהייתה על הכרמל, היא החלטה נכונה מאוד. אך הויכוח על זהות האנשים שצריכים לקבל את העיטור הוא ויכוח מיותר ומביך. ויכוח שצריך להביך בראש ובראשונה את המעורבים בו: משפחות הנופלים, רשות בתי-הסוהר וכל אחד שמוכן לשתוק לנוכח העוול שנעשה כאן. כאן גם המקום לקוות מקרב-לב, שלמרות החוצפה והנועזות הישראלית, נדע לעצור לעיתים ונדע לעשות את ההפרדה בין חוסר טאקט לטאקט מוחלט. כי בויכוח הזה, חוסר הטאקט המביך מורגש למרחקים.

השבוע הבנתי משהו לגבי תל אביב ולגבי תל אביבים. לכל המהפכנים הנאורים, שחסמו את שדרות רוטשילד בקיץ האחרון בעקבות מחאת העגלות/הדירות/ה"אין לנו כוח לחיות במדינה היקרה הזו יותר" (פשוט הקיפו את התשובה הנכונה מבחינתכם), אומר רק דבר אחד: כולכם פראיירים. כי השינוי האמיתי מתחיל מקטן, מהדברים המעצבנים באמת. אם מצליחים שם, משם ממשיכים ל"אבנים הגדולות", לשינוי המהותי.

בטוחני שכל הקוראים היקרים תוהים כעת על מה מדובר. ובכן, סיפור שכך היה: השבוע החניתי את מכוניתי לא הרחק מדירתי שבתל אביב. מעבר לעובדה שנראה כי יש שעת סף מסוימת, שאחריה פשוט אי-אפשר למצוא חניה בתל אביב (דבר מביך בפני-עצמו בעיר כה מערבית ומתקדמת), התמזל מזלי למצוא חניה. אומנם בשביל החניה הזו חנקתי את הסביבה במשך כמעט שעה שלמה, אבל מצאתי אותה. אומנם הייתי צריך לצאת לטיול שנתי כדי לנווט את דרכי חזרה לדירה ממקום החניה, אבל מצאתי אותה. כה נחוצה, כה קטנה, כה מחייכת אליי- החניה שלי.

רק שמה שנראה מושלם בלילה, יכול להתגלות כאכזבה גדולה עם אור ראשון. כי אחרי הכל, אין דבר בתל אביב שיכול להיות פשוט. בוודאי לא כשמדובר בנושאי חניה. כי החניה הנהדרת שאני הצלחתי למצוא התגלתה עד מהרה כחניה המותרת עד השעה 08.00 בבוקר. מיותר לציין, כמובן, שבשעה 08.20 הרכב נעלם כלא-היה. הייתה לו פגישה נעימה עם הגרר של עיריית תל אביב. ואילו עיריית תל אביב פתחה עמי חשבון חדש, על-סך כ-600 ש"ח. אבל זו רק ההתחלה.
אז נכון שעל-פניו הצדק הוא עם עיריית תל אביב. נכון שלא הייתי צריך להחנות שם את הרכב. ואם כבר החניתי אותו שם, הייתי צריך לקחת בחשבון את הנסיבות של החניה. ונכון שבוודאי רבים מכם יאמרו עליי כי הנה עוד תושב חדש בעיר שלא הבנתי מי השריף בשכונה. אך, למעשה, כל זה לא נכון כלל ועיקר. העובדה שאתם, כן-כן אתם, תושבי העיר, משלימים עם המצב הופכת את הסיפור לכ"כ עצוב.

הרי סוגיית החניה בתל אביב הינה סוגיה בוערת, שנראה כי כילתה כבר יער שלם מרוב התקופה שהיא מוכרת לכולנו. ונשאלת השאלה היכן הם נבחרי הציבור. כן, ממש אותם אנשים שאנחנו נותנים להם את המנדט להפוך את חיינו לטובים יותר. אם את הממשלה או את הכנסת החניה בתל אביב ממש לא מעניינת (למרות שלטעמי היא נושא חשוב פי כמה מנושא הכדורים ב"אח הגדול", אבל נו, שוין...), נבחר הציבור שלי, שלכם, שלנו בעירייה הוא... ובכן, כן, אתה ראש-העיר. אותך בחרנו להפוך את חיינו לגן-עדן עלי אדמות. עוד זכור לי המכתב, שבכלל לא היה שווה את הנייר שעליו הודפס על-כך שאתה מבטיח אישית שלתושבי תל אביב יהיו הרבה יותר חניות. אז ראש העיר היקר, היכן כל ההבטחות? כי אם אתה חושב שאותי תוכל לקנות עם אופניים להשכרה (דבר אחר שבקושי עובד בהצלחה בעיר הזו), אתה טועה קשות.

ובכלל, אם אנחנו כבר פותחים את הנושא הזה, אשמח להבין את ההיגיון המנחה המעוות שהוביל את חזון מהנדס העיר. מי שמע על עיר שבה לא ניתן לפנות שמאלה?! ולפני שתתחילו עם ההסברים המלומדים שלכם על כך שזו שיטה שנועדה למנוע עומסים ופקקים, הרשו לי לפקוח את עיניכם: היא לא עובדת, בהתחשב בכך שגוש-דן בכלל ותל אביב בפרט נחשבים לאזורים הכי עמוסים במדינת-ישראל. לכן אשמח שאותו מהנדס מתוחכם יקום ויאמר: למה, לעזאזל, מנעת את הפניות שמאלה? מה קרה שאתה כ"כ חושש מצד שמאל?

חזרה לענייננו. אם חושבים על הציפיות שאנו, כתושבי תל אביב, צריכים לצפות מראש-העיר שלנו, פתרון למצוקת החניה הוא אומנם לא נושא ברומו של עולם (לפחות לא כמו יוקר המחיה), אבל הוא נושא חשוב שצריך להדיר שינה מעיניו של ראש-העיר. אך, בפועל, נראה שלא כך הם פני הדברים. במדינה מתוקנת ראש-העיר היקר שלנו כבר מזמן היה בדימוס, עומד בתור ללשכת התעסוקה. מדהים שדווקא העיר שממנה יצאו המחאות הכי חמות של הקיץ, לא יודעת לעמוד על שלה בנושאים שהם לא פחות כואבים ויקרים. כי מכאן מתחיל יוקר המחיה. ממחיר הגרירה של האוטו שלכם. בעצם, עזבו. ממחיר החניה בתל אביב. חניה שגם ככה אין. אגב, מדהים שזה קורה רק בתל אביב.

אפשר לומר רבות על השורות האחרונות. אפשר לומר שאני בוכה על נושאים שרחוקים מלשנות סדרי-עולם. אך חכמים ממני כבר אמרו כי כדי לעורר שינוי גדול, יש צורך להתחיל ממהפכה קטנה. וזה נראה כאילו אנשי הברנז'ה התל אביבית, שנראה כי נפגוש גם בקיץ הקרוב, שכחו את המשפט הזה איפשהו בדרך. אחרת, איך ניתן להסביר שראש-העיר שלנו לא מספק את מה שהבטיח לכולנו, מוכר לנו חתול בשק ואנחנו עדיין ממנים לו את המשכורת השמנה, שמאפשרת לו לקחת מאיתנו את זוגות האופניים הבודדים שעוד ממשיכים לעבוד במסגרת תוכנית "תל-אופן"?!