כבר כמה שבועות שהח"מ מתרכז ברשימה השבועית בהתבוננות רעיונית ונמנע מהתייחסות לאקטואליה; כאילו לא נוגעים לו הטילים וכיפת הברזל בדרום הארץ, הבג"ץ על מגרון ובית המכפלה בחברון, אם להזכיר רק חלק מן האירועים שהזינו את כותרות כלי התקשורת בשבועות האחרונים. לא בטוח שיש לי הסבר טוב להימנעות הזאת, אבל העובדה היא שלאורך כל התקופה, כמעט כרגיל יש לומר, שוב ושוב בלטו לעיניי החשיבה השטחית של הפרשנים למיניהם וחוסר ההתאמה של דבריהם למציאות. באופן כללי נוצר אצלי הרושם שהם חיים בעולם וירטואלי, מנותקים מהמציאות לגמרי. וכמובן, זה לא רק הפרשנים; כי לא נראה שהפוליטיקאים והמשפטנים מחוברים למציאות יותר מהפרשנים, על פניו נראה אפילו שמתקיימת ביניהם הזנה הדדית מושלמת, הדדיות שנראית כאילו היא טובה להם אבל רעה מאוד לעם ישראל ואפילו למדינת ישראל.

גם כעת אני מעדיף להתרכז בהתבוננות במסר העכשווי של חג הפסח, אבל לא נכון להשאיר את האמירה דלעיל מרחפת, בלי הסבר מהו אותו עולם וירטואלי ומהי המציאות שממנה מתעלמים. לכן אנסה להסביר בקיצור נמרץ: כמו שהסברנו הרבה פעמים, עיקר עניינו של חג הפסח הוא היציאה ממצרים, שחרור ממיצרי המחשבה ומהרגלי ההתנהגות. יציאה לחירות מאלה, פירושה יציאה מהמסגרת המוכרת והנוחה לי ובמקום זה אימוץ סגנון חשיבה שמחוץ לקופסה. והדרך להגיע לכך היא דרך הביקורת העצמית האמיתית, הנוקבת. ביקורת כזאת, שמטבעה היא מלווה בהסתכלות על עצמי מהצד, יש סיכוי שתביא אותי לזהות את הסיבה, את המניע הראשוני למסובב, למה שקורה כיום. ורק כשמגיעים לזיהוי כזה, נוצר סיכוי סביר שלא יחזרו על אותה שגיאה פעם נוספת.

אפשר לומר שזהו הרעיון של בדיקת חמץ וביעורו לפני חג הפסח, שכן תוכנה הפנימי של המצווה הזאת הוא הביקורת העצמית כנ"ל. כמובן, המצווה היא לבער את החמץ פיזית, אבל זו המעטפת, שכמובן היא חיונית מאוד כשלעצמה, בעוד פנימיות המצווה היא כנ"ל, ביקורת עצמית נוקבת שתכליתה היא ביעור כל פירור של חמץ מהנפש. כידוע, חמץ זה בצק שתפח מעבר למימדיו הראשוניים, הטבעיים. מצה עשויה מבצק שלא תפח, שנותר מצומק כשהיה מלכתחילה. בפנימיות, החמץ הוא כל התוספות המיותרות והמזיקות שנדבקו אלינו או שאימצנו לעצמנו, כגון הרגלי חשיבה והתנהגות שבהם האני שלי הוא במרכז. המצה היא אנחנו כפי שאנחנו, בלי שום תוספות של אגו וחישובי אינטרסים.

אדם שהוא מצה בתודעתו, יש סיכוי שיידע לזהות נכונה את המציאות ואת מה שהוביל להתהוותה. הוא ידע לזהות תהליכים, להצביע על סיבה ומסובב, לא רק לאחר שנתחוללו אלא גם בזמן אמת ואפילו בטרם נתחוללו. כלומר, יש סיכוי סביר שיידע לצפות מראש, לעתיד, תוצאות של מהלכים שננקטים היום. אבל האמת היא שלא את זה אנחנו מבקשים, אנחנו לא תמימים עד כדי כך. האמת היא שאנחנו מבקשים רק שיביטו במציאות העכשווית, במסובב, ויהיו מסוגלים להצביע על הסיבה, על ההנעה הראשונית לאותו תהליך שמתחולל היום. ואם לא על ההנעה הראשונית, לפחות על ההנעה המשנית, או על זו שבאה אחריה. אבל שום דבר מכל זה לא קורה, במקום זה ממשיכים לצפות במציאות באמצעות משקפיים ורודים ולחתור לשלום שלעולם לא יתממש.

ובדרך לאותו שלום, המהלכים שהם נוקטים מרחיקים אותם (ואותנו) מהשלום יותר ויותר. והכוונה היא לכל המהלכים. כי לכל מהלכיהם יש מאפיין קבוע, ניסיון לרצות את הצד השני, את הפרטנר ל"שלום" שלעולם לא יהיה, או לפחות לרצות את האוחזים בדת השלום מבית. האם יש צורך לפרט? די לראות את הכותרת הראשית באחד מאתרי החדשות בשעת כתיבת שורות אלו: "יותר מעשר חוליות טרור נחשפו בסיני" כדי להבין עד כמה אנחנו רחוקים מהשלום שהיינו בטוחים ש-לפחות באגף הדרומי, הוא כבר פה. וכאמור, מה שמרחיק מאתנו את השלום האמיתי הוא עצם החתירה שלנו לשלום. שהרי לפני יותר משלושים שנה חתם ראש הממשלה דאז על הסכם שלום עם הגדולה והחזקה במדינות ערב ואחר-כך הכריז משהו בסגנון: הבאתי שלום על ישראל. גם בשנים שחלפו לא באמת היה שלום, אבל עכשיו זה מידרדר לסף מלחמה ובגלוי.

יציאה משיעבוד לגאולה

אם נסכם את האמור עד כאן, הרי שהבעיה שלנו נובעת מקבעונות חשיבתיים והתנהגותיים. פעם קראו לזה קונספציה, אבל בעברית זה בדיוק קבעון חשיבתי. הגיע הזמן להשתחרר מאותם קבעונות ולו רק כדי להיחלץ סוף-סוף מהמצוקות המלוות אותנו כל הזמן. וחג הפסח, המכונה גם זמן חירותנו, מציע לנו הזדמנות לשחרור כזה, לצאת מהשיעבוד אל החירות. ומדובר בשיעבוד כפשוטו ובחירות כפשוטה, שהרי מי שנעול בקבעונות חשיבתיים ו/או התנהגותיים, הריהו פשוט משועבד להם. לעומת זאת, אדם המשוחרר מקבעונות כאלה, כלומר הוא בן-חורין, חשיבתו חופשית וגמישה וגם התנהגותו כפופה להנחיות של אותה חשיבה חופשית. אדם כזה, יזהה את המצב האמיתי בסביבתו הקרובה וגם יזהה בדייקנות את מצבו האישי ביחס למצב הסביבתי. ממילא הוא לא יזהה הסתה למלחמה כחתירה לשלום ואל האחים הוא לא יתייחס כאל אויבים.

חג הפסח נחוג לזכר יציאת מצרים. כשיוצאים, או מוציאים חפץ כלשהו ממקום למקום, לא חל שום שינוי במי או בעצם שיצא, הוא נשאר אותו דבר בדיוק, רק המיקום שלו השתנה, אבל המיקום הזה הוא משמעותי מאוד, כי פירושו שהחפץ עבר מרשות אחת לרשות אחרת. זו הסיבה שהוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים או להפך, אסורה בשבת מן התורה, למרות שבחפץ עצמו לא נתחולל שום שינוי. שהרי האיסור הזה הוא חריג ביחס לשאר איסורי המלאכה בשבת, שבהם האיסור הוא לעשות שינוי בגוף החפץ. היציאה שלנו ממצרים, לא חוללה בנו שום שינוי חיצוני, היא רק העבירה אותנו מהרשות של פרעה, מהשיעבוד שלו, מהקיבעון החשיבתי שגרס כי אין שום דרך להשתחרר משיעבוד מצרים, משם יצאנו ועברנו לרשותו של הקב"ה, לחירות חשיבתית.

אמנם יציאת מצרים הייתה יציאה פיזית מאזור גיאוגרפי אחד למשנהו, אבל, וזה רעיון פשוט לגמרי, עיקרה הוא היציאה משיעבוד לגאולה. והרי ברור שהיציאה הזאת, משיעבוד לגאולה, אפשרית גם בלי שום שינוי גיאוגרפי במיקומו של היוצא. והראיה היא שעבד עשוי להשתחרר משיעבודו ולצאת לחירות מלאה בעודו מצוי במקום בו היה משועבד. כלומר, חירות ו/או שיעבוד זה עניין שבעיקרו הוא תודעתי ואינו כפוף למגבלות של מקום וזמן. כך, שבט לוי היו בני חורין גם במצרים של פרעה; כי מלכתחילה הם סירבו לאמץ לעצמם את החשיבה הפרעונית ועל כן נשארו בני-חורין גם כאשר אחיהם כולם הפכו לעבדים.

יציאת מצרים שבתית

והפיסקה האחרונה נוגעת בעיקר לקביעות של שנה זו, שבה חל יום יציאת מצרים בשבת. שהרי לכאורה, בשבת אסורה ההוצאה מרשות לרשות, אז איך הקב"ה מוציא אותנו מרשות פרעה ומעביר אותנו לרשותו בשבת? אלא שכנ"ל, ההוצאה הזאת מתחוללת במימד התודעתי ועל כך אין שום הגבלה בשבת. ואדרבה, השבת עצמה, כל שבת, מעבר להיותה זכר למעשה בראשית, היא גם זכר ליציאת מצרים. כלומר, בשמירת השבת מעיד יהודי על עצמו שהוא מאמין באמונה שלמה שהקב"ה ברא את העולם בשישה ימים ושבת ביום השביעי, ובו-זמנית הוא גם פועל בנפשו את יציאת מצרים, את היציאה מהשיעבוד לענייני היומיום שמלווים אותו ואף טורדים את שלוות נפשו בששת ימי המעשה. בשבת, כל יהודי הוא בן-חורין בשלמות, בלי שום בלבולים של מְצָרֵי ומצוקות היומיום.

יציאת מצרים נתפסת כיציאה במימד האופקי, אומר מורנו הרב גינזבורג שליט"א, ממצרים לים סוף, משם להר סיני וכו', עד הכניסה לארץ ישראל. אבל במימד הפנימי, יציאת מצרים שבתית, כזו שיש לנו השנה, היא יציאה מלמטה למעלה, הקב"ה מוציא אותנו מהמציאות הנחותה של מצרים, מרומם אותנו מעל למציאות הגלויה ומקרב אותנו אליו, למעלה-למעלה. וזו ההזדמנות שלנו; בדרך אפשר עכ"פ, קרוב לומר שהמכות הכואבות שנחתו עלינו לאחרונה ממש, דווקא בימי השמחה שבין גאולת פורים לגאולת פסח, והרעות החולות שמלוות אותנו כבר שנים וכעת נחשפו, הכל נועד לעורר אותנו לאותה התעלות אינסופית של יציאת מצרים בשבת דווקא. הכל קורא לנו לתפוס את ההזדמנות שמציעה לנו הקביעות של שנה זו, שיום ראשון של חג הפסח חל בשבת, להשתחרר מהקבעונות החשיבתיים, מהחשיבה הגלותית ולצאת מיד ממש אל הגאולה האמיתית והשלמה שתבוא על-ידי משיח צדקנו.