אוהב אותך, סבא לאון

אין לך הנאה וסיפוק גדולים יותר בחיים מאותם רגעים שבהם אתה, הסבא, מבלה עם נכדיך. אינני יוצא דופן. כל סבתא וסבא יגידו כזאת על נכדיהם. שני נכדינו הם "טעם החיים" שלנו. הם גדלים לעבר עתיד בלתי נודע, אך מובטח, בחממה המשפחתית המחבקת.

הם צומחים מיום ליום ומתפתחים במסלול חייהם, אשר מי יודע לאן יובילם. אין לנו אלא לייחל ולסייע, כדי שדרכם בחיים תהיה ככל האפשר סוגה בשושנים.

סבתות וסבים הם חזיון נפרץ אצלנו, אף אינם תואמים בהכרח את סטריאוטיפ הסב השחוח, קשה ההליכה, שאולי נמצא ברגל אחת כבר בעולם הבא. חזיון נפרץ כיום - אמרנו - כי לא כך היה הדבר בדורות הקודמים. אני ורעייתי, ורבים מבני דורנו, ילידי שנות הארבעים והחמישים, לא זכינו להכיר אף לא אחד או אחת מארבעת סבינו. הן הסבים שלי והן הסבים שלה נרצחו בשואה האיומה, על אדמת אירופה המנואצת...

זוכים להכיר את הסבים והסבתות

מי שיצאו מבעוד מועד, והגיעו לארץ-ישראל, זכו להקים משפחות על אדמת המדינה שקמה מאפרם של ששת המיליונים. מבחינה זו, אני מקנא בנכדיי. הם, כמו הוריהם וכמו סביהם - הינם הגשמת חלום הדורות, של כינון חיים נורמליים, במדינה עצמאית. סוף סוף - עם ככל העמים.

הם הדור הרביעי ואולי אף החמישי מאז השואה. הם זוכים למה שאנחנו לא זכינו לו - להכיר את הסבים, אפילו את הסבתא-רבא שלהם. ליהנות מליטופם, להשתעשע בחברתם, לשמוע סיפורים בחיקם.

אני מבלה עם הנכדים הקטנים שלי - ונזכר בסבתא ובסבא שלי, הן מצד אמא והן מצד אבא. חושב עליהם - בלי שזכיתי לראותם או להכירם. גם הם לא זכו להכיר את הנכד הצבר שלהם. והנכד הזה הוא - אני. נולדתי בירושלים, כאשר בווארשה כבר התנהל מזה חודש ימים המרד בגטו העולה באש.

תמונת הילד בידיים מורמות עם הכנעת הגטו וחיסול אחרוני אנשיו, צולמה כאשר אני, התינוק, מוטל בעריסה הרחק מגיא ההריגה היהודי שם, ספון בבית בירושלים בזרועות הוריו... מודעות הברכה להורים המאושרים בעיתון "המשקיף", פורסמו בתחתית העמוד אשר כותרתו הראשית זעקה את זוועות גטו וארשה...

מעולם לא הכרתי את סבא לאון ולא את סבא אייזיק, לא את סבתא מנוחה ולא את סבתא שרה. אבל אשתקד ערכתי עם רעייתי מסע בפולין בעקבות סבא יהודה-לייב, הוא לאון אסטרחן, אביה של אמי. מסע בזמן ובמקום, שהביא אותי לבסוף - לאחר שנים רבות של לבטים והיסוסים, הדחקה והפנמה - אל אדמת אותה ארץ ענקית, שבה פעל הסבא במחצית הראשונה של המאה ה-20, בה חי ובה נרצח. אחד מתוך ששה מיליונים.

הלכתי בעקבותיו בעיר דנציג-גדנסק (אכן כן, עירו של הסופר הנאצי גינתר גראס), שבה הקים סבא בית מידות למשפחתו, ארמון רב תפארת. היינו בווארשה ליד הבניין שבו הפעיל את העסק המשגשג שלו - סחר בעצים. חתמנו באוטבוצק הסמוכה לווארשה, אליה נמלט מגדנסק מאימת הנאצים עם אשתו החולה מנוחה, כדי לחיות עוד כארבע שנים בטרם נשלח לטרבלינקה...

לא היכרתי את סבא לאון אלא מתמונות. איש זקוף-קומה, יפה-תואר, הדור בלבושו, כל חזותו אומרת אצילות וכבוד. אבל גם הוא, כמו רובם של יהודי פולין, לא קרא מבעוד מועד את המפה. כאשר כבר הבינו את המהות הרצחנית, האנטישמית, של הנאציזם, המסך ירד עליהם.

כאשר ב-1934 ביקשה בתו האהובה סוניה לעלות לארץ-ישראל, בעקבות צו לבה, ההורים לאון ומנוחה קצת ריחמו עליה. לאן את נוסעת? ללוואנט? למדבר? היא, נחושה בדעתה, עלתה ארצה אל אהובה, שבעצמו היה נתון בסבך משפטי, עקב עלילה שהטיחו בו יריבים בני עמו. כך ניצלו חייה. ההורים ציידו אותה לפחות בכלי בית מוכספים, שהמונוגרמה המשפחתית מוטבעת עליהם... הבת, היא אמי, זכתה לחיות עד גיל 98. הוריה, סבא לאון וסבתא מנוחה, נרצחו בני 67 ו-65.

כותב אבא שלי בספרו "עם קריאת הגבר": ר' לייב אלכסנדרוב מת בווארשה בעצם החורף. גיסו ר' לייב אסטרחן סיפר מתוך מרה שחורה על רשמיו מקבורתו של זה. הגופה הוטלה בבור מוארך, שנחצב באדמה הקפואה. ומיד נשמעה נקישת רגבי העפר הקפואים, שנידרדרו כאבנים על גבי הקרשים המכסים את גופת המת שמתחתם. ובקצה אפו של אחד הקברנים קפאה טיפה 'זכה'. זהו סופו של אדם, הגה בנפשו לייב אסטרחן. כעבור שנתיים הובל לייב אסטרחן לטרבלינקה, מקום שם הורעל יחד עם אלפי יהודים וגופתו הועלה בכבשן"...

מאז שבנו מהמסע בן השבועיים בפולין, דמותם של הסבים, מנוחה ולייב-לאון אסטרחן, כמעט אינה יוצאת מהמחשבה. אני חוזר ומביט בתצלומיהם. חלחלה עוברת בי כשאני נזכר בתחנת הרכבת באוטבוצק, כשעמדנו ליד המקום שבו רוכזו 70 שנה קודם לכן היהודים, וסבא בתוכם (סבתא החולה, הרתוקה לכסא-גלגלים, נרצחה בבית), והועלו אל הקרונות...

מכאן, ממסילה זו שאיננה עוד בשימוש, חלודה, מכוסה בצמחייה, יצא הסבא לדרכו האחרונה, למסע האימים והייסורים לעבר טרבלינקה. האם מת עוד בדרך, בקרון הדחוס, או שמא שרד את הנסיעה והומת במחנה ההשמדה, תחנתה האחרונה הרכבת? מה היו מחשבותיו של סבא ליאון ברגעי חייו האחרונים?

סבא לאון ועימו עוד 800 אלף יהודים עלו בעשן השמימה במשרפות טרבלינקה, שכיום דבר לא נותר מהם. לפני פחות משנה התהלכנו, הנכדים, על הקרקע האפורה, בינות לאבני הזכרון, אפופי הלם. צעדנו על קצות האצבעות, בזהירות אינסטינקטיבית על האדמה שאפר אדם מעורב בה, ונעצרנו לבסוף ליד אבן שחקוקה עליה המלה: אוטבוצק. והדמעות אינן נעצרות...

כל-כך קרוב לסבא לאון - וכל-כך רחוק... התחברתי, כפי שלא התחברתי מעולם, אל יקיריי שמעולם לא זכיתי להכיר.

סבא לאון, סבתא מנוחה, אני כל-כך מתגעגע אליכם, אוהב אתכם, כואב את סופכם הנורא. ויחד עם זאת יש גאווה בלב על הדור החדש שקם לכם במולדת, בארץ-ישראל. שלא כמוני - שלא פונקתי ולא חובקתי מעולם על-ידי סבים - אני שמח ומאושר בנכדים שלנו. הם עולים כפורחים בחיק משפחותיהם, בחיק הוריהם וסביהם, בתקומה ולא עוד בשואה, ופניהם אל העתיד.

וזוהי הנחמה: דורות-דורות של נכדים ובני נכדים, יהודים-ישראלים, צאצאיהם של ששת המיליונים, חיים ויוצרים, לוחמים ובונים, במדינתם העצמאית זה כבר 64 שנה, חוף המבטחים שאליה סבא לאון וסבתא מנוחה הי"ד - לא זכו להגיע.