|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
למדנו שכל אזכור של השואה גורם לנו צמרמורת, ואם אני רוצה לזעזע כמה שיותר, אז אני חייב להשתמש בכמה שיותר מושגים מהשואה
|
שואה. אנחנו משתמשים במושג הזה יותר מידי פעמים. רק השבוע חזינו בקצין בצה"ל מתגונן ואולי מכה (לצה"ל זה כבר לא ישנה ובטח לא לפוליטיקאים שלנו) פעיל פרו פלשתיני. בחור מחוץ לארץ שרוצה להעביר את החיים המשעממים שלו, בקצת אקשן, והחליט להגיע ולהילחם ברעים. זה נחמד עד שמתברר שאנחנו הרעים. מעניין למה אותו פעיל פרו פלשתיני, שמשום מה בתקשורת שלנו מתעקשים לקרוא לו פעיל שלום (תשאלו את יונית לוי שנראתה מזועזעת אפילו יותר מהמפגין עצמו), לא נוסע למדינה השכנה שלנו סוריה, כדי למחות על רציחתם של אלפים. הוא גם לא אומר כלום על הוצאתו להורג של המוכר הפלשתיני של בית המכפלה. כנראה שמדובר, כמו תמיד בצביעות של גויים כלפי היהודים. ואם אותו פעיל חיפש אקשן שידע, שזה עלול לכלול גם מכות. לא רק להחטיף אלא גם לחטוף. אבל זה מתחיל בתוכנו. למה פעילי שמאל וימין מרשים לעצמם לקלל חיילים באמירות נאצים, יודנראטים? ועוד שלל ברכות. למה? כי למדנו שכל אזכור של השואה גורם לנו צמרמורת, ואם אני רוצה לזעזע כמה שיותר, אז אני חייב להשתמש בכמה שיותר מושגים מהשואה. אז ראשי המדינה שלנו מדברים על לקחי השואה ואני ממליץ על לקח אחד - שואה אחת הייתה לנו והיא הייתה לפני שבעים שנה. כל מי שרוצה תמיכה, כותרות או להישמע חכם - יואיל בטובו להפסיק להשתמש בזה. יש מספיק מילים אחרות. תודה. |
| תאריך:
|
24/04/2012
|
|
|
עודכן:
|
24/04/2012
|
|
יוסף קנדלקר
|
|
|
|
|
|
כותרת התגובה
|
שם הכותב
|
שעה תאריך
|
|
|
|
1
|
|
חשדנית
|
25/04/12 18:29
|
|
עוד כמה תגובות קצרות בדרך כלל - גם מהמותן - בנושאים גדולים כקטנים, שהציקו לי, או עניינו אותי  והפעם - בקליפת בוטן, נלעג, שערוריה, נגד מוקשים, הצהרות, סוגר ואין-בריח וטיפשות ליום הזיכרון לנופלים במערכות ישראל - נזכור את את הנופלים, "מגש הכסף", בתקווה שנהיה ראויים לקרבנם
|
|
|
|
|
לא עוד גוש קטיף!. מתוקף היותי יהודיה החיה בארצות הברית לא הבנתי בעבר את המדיניות הסכיזופרנית של ממשלת ישראל. אז גם לא ידעתי רבות על החלוציות היהודית בעזה, יהודה ושומרון.
|
|
|
|
|
קראתי בעניין רב את מכתביה הרוסיים העלומים של רחל המשוררת, והדברים עליהם, שנדפסו במוסף הספרות של עיתון 'הארץ', בשבוע שעבר. המכתבים הללו מאשרים, שוב, את הנחתי מזה שנים, שלגבי דור של יוצרי ספרות עברית, בסוף המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים, הייתה הכתיבה בעברית מעין ברירת מחדל ולא ברירת בחירה. הם בחרו בעברית רק לאחר שנכשלו במאמציהם לפרסם להתפרסם ולהתפרנס, בלשונות אירופה השונות. כך היה אצל ש"י עגנון, כך היה אצל דוד פוגל, כך אצל אורי ניסן גנסין, כך אפילו היה אצל מ"י ברדיצ'בסקי. ומסתבר שכך ממש היה גם אצל רחל בלובשטיין.
|
|
|
|
|
מועמד לכנסת נבחר להנחיית אירוע ממלכתי כלשהו בת"א, ומאן דהוא עתר לבג"צ נגד המשרד הממשלתי היוזם. העותר סבר שלא ראוי שמועמד לכנסת ינחה אותו אירוע. בית המשפט לא התייחס לגופה של העתירה, וגם לי אין עניין לדון לגופה אלא רק בנימוקי דחייתה על הסף:
|
|
|
|
|
"היש עם בעמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, סילוף שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות?" שאל לא אחר מברל כצנלסון, ממנהיגי מפלגת העבודה. את הדברים הוא שאל בשנת 1936 ונדמה כאילו לא חלפו להן עשרות שנים מאז, ולא נלמדו לקחי המלחמות.
|
|
|
|
|
