שני סימנים מובהקים יש לשמחה. סימן אחד הוא שאי-אפשר ליצור אותה. קדר יוצר כלי מושלם ושמח בו. מטפס הרים מגיע לפסגה הקופאת על תהומות ועומד יחיד מול שמים ורוחו מתרוממת בקרבו. אדם יוצא לשוח בפרדסי החוכמה טועם שם פריים ואין שיעור לשמחת ליבו. אילו בא הקדר ליצור שמחה - הייתה נעשית שברים בטרם תהיה. אילו בא פלוני והיה מבקש להתעלות אל השמחה עצמה - לא היה עולה מתוגתו. אילו הלך החכם לחפש פרדסה של השמחה -היה רודף אחריה עד המדבר והיא הייתה נסה לפניו גם משם וחיכו היה יבש כחול. זה טיבה של השמחה וזה טיבעה.

סימן שני הוא שלעולם היא ניכרת בהתרוממות הרוח המביאה לענווה ולהודיה בחינת "רוֹמְמוּ ה' אֱלֹהֵינוּ וְהִשְׁתַּחֲווּ לַהֲדֹם רַגְלָיו " (תהלים צ"ט,ה'). שמחה שאינה מלווה בהכרה עמוקה כי היא לא באה מאליה אלא עם מי או עם מה שחולל אותה והיא שואלת נפשה להודות - מזדייפת, מתייהרת לבדה, לא מגיעה כלל. שמחת חתן באה עם הכלה, ושמחת כלה עם חתנה, ושמחת מצווה עם המצווה, והמצווה מחמיצה עצמה אם אין מקיימים אותה לשמה בשמחה.

זה סודו הגדול של מתן תורה המתפוצץ כביכול לעיני כל ישראל בשלל מצוות עשה ומצוות לא תעשה במופע מרהיב הכובש כל חושיו של האדם. הוא מכניע בקולות, בברקים, באש ובעשן עד שהעם מבקש לנוע למרחוק, אך מציבים אותו בתחתית ההר, לחוות את הפלא של ראיית הקולות ושמיעת המראות והוא מקבל על עצמו ב"נעשה ונשמע" לעבוד את אלוהיו באמצעות קיום מצוותיו. המתנה היורדת עם התורה מסיני, היא שמחה של מצווה.

גדול מפרשי הרמב"ם, רבי וידל מטולוז (1300-1370), ה "מגיד משנה", כותב בפירושו להלכות סוכה ולולב פרק ח' הלכה ט"ו, "ועיקר הדבר הוא שאין ראוי לו לאדם לעשות המצות מצד שהן חובה עליו והוא מוכרח ואנוס בעשייתן, אלא ...יעשה הטוב מצד שהוא טוב ויבחר באמת מצד שהוא אמת ויקל בעיניו טרחה שלהן ויבין כי לכך נוצר. וכשהוא עושה מה שנברא בשבילו - ישמח ויגיל לפי ששמחת שאר דברים תלויים בדברים בטלים שאינן קיימים אבל השמחה בעשיית המצות ובלמידת התורה והחכמה היא השמחה האמיתית". פסגת געגועיו ושאיפותיו של האדם, הוא להגיע אל השמחה האמיתית. אבל בין אמיתותה ובין האדם, מפרידה סוללה של פרדוקס. החותר אליה כמטרה בלא אמצעי, לא יכול להגיע אליה. האמצעים שניתנו לו הן המצוות. אולם גם אלה חסומות בפרדוקס. אם מקיימים אותן מצוות אנשים מלומדה רק מפני שהן חובה אין סיכוי כי בקיומן תיווצר השמחה. רק ההכרה כי מצווה שניתנה ביראה יש לקיימה מאהבה, מצד הטוב והישר והאמת שבה, מוליכה אל התכלית.

כאן מתגלה סימנה המיוחד השלישי של השמחה. היא תכלית בחינת אמצעי לתכלית. היא דורשת שליטה. שיעורה הוא כשיעור חדרי הלב ואוי לה אם היא עולה על גדותיה כי כאשר היא גולשת היא אינה יודעת לחזור אל המקום ממנו היא באה, לא אל האמנות היצירתית, לא אל פסגת ההישגים, לא אל האהבה, לא אל המצווה. היא שמחה אובדת דרך.

הרגלים, העלייה לירושלים שלש פעמים בשנה, התכנסות ההמונים במקדש הם בחינת "עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה.... בֹּאוּ שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה... " (תהלים ק', ב'-ד'). בשמחה וברננת שיא סוחפות השתתפו כל כלי השיר. ליוו אותה במחולות. גדולי ישראל היו מפזזים בה לנגד עיני האנשים והנשים. היו בה סעודות עשירות וטובות עין. שמחה גואה. אולם נתגלו בה גילויים של חוסר שליטה, של שמחה ששכחה כי עם שהיא תכלית המצווה, היא בה בשעה גם אמצעי למצווה, ולעולם לא מטרה חד סטרית. כל כך חששו חכמים לעיוותה של השמחה ברגל שאמרו עליו " סקבא דשתא - ריגלא" (קידושין פ"א עמ. א'), כלומר פצע מוגלתי של השנה הוא יום הרגל, וכל כך למה? מפני " שיש קבוצת אנשים ונשים הבאים לשמוע דרשה ונותנים ונושאים זה עם זה ליחוד ולעבירה בימות הרגל" אומר רש"י, והרמב"ם מוסיף ,"כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל לא יימשך ביין ובשחוק ובקלות ראש ויאמר שכל מי שיוסיף בזה ירבה במצות שמחה, שהשכרות והשחוק הרבה וקלות הראש אינה שמחה אלא הוללות וסכלות... ואי-אפשר לעבוד את השם לא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שכרות".( הלכות יום טוב פרק ו'). המלך שלמה הזקן מהרהר בשמחה הגואה באין עוצר ואומר, "אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי לְכָה נָּא אֲנַסְּכָה בְשִׂמְחָה וּרְאֵה בְטוֹב, וְהִנֵּה גַם הוּא הָבֶל. לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה" ( קהלת ב',א'-ב'). היין עליו אמר אבי דוד המלך בתהלים ק"ד,ט"ו "וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן...", אשתה ממנו עוד ועוד לשמח את לבי ולהצהיל את פני, אולם גיליתי כי שמחה שאינה בשליטה היא הבל, ולא זו בלבד אלא שהיא "מְהוֹלָל", היא עוברת מטמורפוזה משמחה להוללות ואל לו לאיש להלל אותה כי היא מהולה בעצבת, בבכי ואנחה, בשברון לב. שמחה היוצאת משליטה מלווה עצמה בשיר שאינו בא להעשיר אלא להחריש, ביין שאינו בא להצהיל, אלא לנוס מן המציאות ולהשפיל את מי שנקראו עוגניו אל קרקעיתה, לא לחול במעגלי התרוממות הרוח אלא להשתולל עד אובדן החושים שכולה חולין.

מי שאין לו שליטה על השמחה נדמה כמי שהשמחה משתלטת עליו, אך תעתוע הוא. השמחה לעולם לא משתלטת. רוחות רעות משתלטות. המשקיעים בה מלאכותית הון רב, ומרהיבים אותה מֵרֹב כֹּל כאילו הרהב הוא השמחה ויתרת השפע הראוותנית היא הטובה שעושים עם בעלי השמחה, חוטאים ב חֹוסֶר כֹּל בתוך הרוב כל. אין מי שאינו חש בכך כשהוא מקיץ משִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה.

אפילו שמירת התורה עצמה צריכה איפוק גדול והצנע לכת. היא ניתנה מסיני כדי שנשמח בקיום מצוותיה שמחת הכרה במי שנתנה לנו כדי לעשות הישר והטוב, כדי שנרוממנהו ונדע מיד להרכין ראשנו בפני אדנותו. על כך אמר הנביא "הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ" (מיכה ו',ח'). עם אלוהיך נאמר, לא לפני אלוהיך. ברגעי ההתעלות של שמחת המשפט ואהבת החסד, נבחנת השמחה בקבלת עול צניעות והודיה והכרה במי שחיבר אותנו אל הישר ואל הטוב.