כידוע, תורתנו הקדושה מקטלגת את תרי"ג המצוות על בסיס שני פרמטרים. האחד, מצוות עשה ומצוות לא תעשה, והשני מצוות בין האדם למקום ומצוות בין אדם לחברו. אפשר לומר שהמצווה העליונה בין אדם למקום הינה "וְאָהַבְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְךָ וּבְכָל-מְאֹדֶךָ" (דברים ו, ה). והמצווה העליונה בין אדם לחברו הינה "וְאָהַבְתָ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח).
בשתי המצוות הללו "אהבה" היא עיקרן - סמויה בתוך שתיהן היא ההנחה שהאדם אמור, ראשית כל, לאהוב את עצמו. ואכן, במצווה השניה "כמוך" מופיעה בגלוי. כך שישנה הנחה משותפת לשתיהן שיש מציאות חיובית ואפילו חיונית, שבה חייב האדם ראשית לאהוב את עצמו. ואם כך, מדוע אין תזכורת בתורה למצוות בין אדם לעצמו? ומהן בכלל המצוות הללו שלא קוטלגו ע"י חז"ל?
לעניות דעתי, לכל המצוות - אלו שבין אדם למקום וגם אלו שבין אדם לחברו - יש פן של "בין אדם לעצמו". ומדוע? כי בסופו של דבר, לכולן יש השפעה חיובית על האדם עצמו, בנוסף לייעודן הראשי להיטיב עם חברו ועם המקום. ברם, האם ישנן מצוות שמטרתן הבלעדית הינה להיטיב עם האדם המבצען עצמו - "מצוות בין אדם לעצמו"? לעניות דעתי, המצווה העליונה בין אדם לעצמו הינה "וְנִשְׁמַרְתֶם מְאֹד לְנַפְשֹתֵיכֶם" (דברים ד, טו). ברור, שתנאי לקיום כל המצוות תלוי בהיות האדם חי ובריא, כי ללא קיומו - בגופו ונפשו - אין לו כל סיכוי לעשות מצווה כלשהי. ואכן זוהי מצווה שמהווה את האמצעי החיוני והתנאי לקיומן של כל יתר המצוות. ואכן נשאלת השאלה - האם ישנה מצווה נוספת, נשגבת יותר, בין האדם לעצמו, כאשר קיומה מיועד לאדם עצמו - לא למען החברה ולא למען ה'?
מצוות הנזירות
לדעתי, יש אחת והיא מצוות הנזירות שמופיעה בפרשתנו, פרשת 'נשא'. התורה מדברת פה על מצווה וולונטרית, וזה כבר נותן לה ייחודיות. איש או אישה יכול, אך אינו חייב, לקום ולקיימה. הכיצד? הוא או היא מחליטים לנזור, קרי לפרוש. והדרך היא בנדירת נדר לה', כך שה' יהיה עד להתחייבות ולאורך תקופתה. וממה נתנזר האיש (או האישה)? מן היין ומן העברת תער על ראשו, וממגע עם המת.
נשאלת השאלה: מדוע דווקא משלושת הדברים הללו עליהם לפרוש?
התשובה, לעניות דעתי, קשורה לרעיון של מצוות בין אדם לעצמו. לפני נדר הנזירות אותו אדם הרבה בתענוגות החיים הגשמיים. הוא התאפיין ברצונו לחיות את החיים הטובים - "אכל, שתה, והיה שמח כי מחר אתה עלול למות". בנוסף, הוא התמקד בעצמו, ביופיו, והרבה לטפל בגופו ובשערו. הוא עצמו היה המוקד של עולמו וטובתם של אחרים לא עניינו אותו. כאשר הוא נתקל במוות של מישהו הוא התעצב רבות על כך שהנפטר איבד את כל עולמו.
כדי לתקן את דרך החיים הזו הוא יכול לקבל על עצמו, אם הוא חפץ בכך, נדר להתנזר - לפי הדרך שקבע הקב"ה. למעשה, הוא עובר לקצה השני של הסקלה בכל אחד ואחד מאותם אורחי חיים. הוא מתנזר מן היין ("החיים הטובים"), מן התער (מהתמקדות בעצמו), ממגע עם המתים (מן הרעיון שהעולם הזה הוא הוא כל המציאות ושאין עוד מציאות אחריו) - מגשמיות יתרה לרוחניות יתרה. וכך, אחרי שיגזים בכיוון ההפוך ממה שהיה רגיל לו בעבר, יתמקד בדרך האמצע הרצויה והאידיאלית. ע"פ הרמב"ם זהו התהליך הרצוי לטפל בכל המקרים שבו אדם מוצא את עצמו מורחק מן האמצע המידתי האידיאלי.
עם תום תקופת נזירותו (30 יום היא התקופה המינימלית), מביא האיש קורבנות לכהן - כבש לעולה, כבשה לחטאת ואיל לשלמים. מכיוון שהביא קורבן חטאת נשאלת השאלה: מה היה חטאו? על זה נחלקו הרמב"ן והרמב"ם. הרמב"ם טוען שהנזיר חטא בהיותו נזיר, כי בעת נזירותו הוא פרש מן המותרות שהקב"ה לא ביקש ממנו להתנזר מהן, ולכן נזירותו היא היא חטאו. הרמב"ן שמדגיש את חשיבותה של הקדושה ואת חשיבותה הגדולה של הימנעות מן המותרות - ואף לא להיות "נבל ברשות התורה" - קבע שעצם פרישתו של האדם מן הנזירות היא היא חטאו.
לעניות דעתי, מכיוון שנזירות היא "מצווה" וולונטרית לחלוטין, לא יתכן שפרישה ממנה תהיה חטא, אך מכיוון שהיא וולונטרית היא אינה מצווה כיתר המצוות. קורבן החטאת היה למעשה קורבן על הפיספוס בצורת חייו של האדם קודם לנזירות. אז הוא החטיא את מטרת החיים וגם לאחר מכן, בעת הנזירות. לכן, רק לאחר שתי התקופות הללו יחזור האדם לחיים הרצויים ע"פ דרכו של הקב"ה.
יהי רצון שבכל מידותינו נדבק בדרך האמצע האידיאלית, כפי שלימדנו הרמב"ם, הרופא הגדול, שהיה גם נשר התורה הגדול - לפני יותר משמונה מאות שנה.
