דילמה סוגיית המסתננים היא דילמה קשה מאד, מכל צד שנשקיף עליה. הבעיה העיקרית היא במישור הביצועי; איך לחסום את זרם המסתננים ואיך להיפטר מאלו שכבר נמצאים כאן? הצורך להתחשב ב'משפחת העמים' אף הוא תורם לקושי למציאת פתרון ישים. ועל הכל - מרחפת השאלה המוסרית כלפי מהגרים 'מבקשי עבודה', או נמלטי חרב, רעב ומגפות. נוסיף לקלחת את הקול התורני וההיסטורי המהדהד באזנינו: "וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים" (שמות כב,כ).
הלוואי ויכולנו להיות הומאניים עד-כלות, ולהפיץ מינשר כלל-עולמי לאמר: "שמעו זאת כל העמים האזינו כל ישבי חלד" (תהלים מט,ב); אנחנו קולטים פליטים! אנחנו, העם הנרדף, הננו סגולה מכל העמים ולכל העמים. אנו פותחים שערי רווחה בפני כל איש צר ומצוק, ללא הבדל גזע וצבע, דת ומין. שמעו עמים כולם: "גם תבן גם מספוא רב עמנו גם מקום ללון" (בראשית כד,כה). אנחנו צועדים בגאון להגשמת חזון אחרית הימים בפי נביאינו "ונהרו אליו כל הגויים" (ישעיה ב,ב). אמן!
עד שאוטופיה זו תתגשם (כולל הכרה עצמית שלנו בסגולת ישראל ובהיותנו שונים מכל העמים) הכרחי להביט אל המציאות בעיניים, ולומר בפה מלא: אנו מתייחסים לנושא המסתננים האפריקנים כסכנה לאומית ממדרגה ראשונה. זו מגמדת, וכמעט מאפסת, את המימד האישי, ואפילו האנושי.
לא אכחד שברמה הפרטנית, האישית , מצינו פסוק מפורש בתורה שכולו אומר כבוד, ויחס סביר וסביל, לעבדים נמלטים: "לא תסגיר עבד אל אדוניו אשר ינצל אליך מעם אדוניו. עמך ישב בקרבך במקום אשר יבחר באחד שעריך בטוב לו לא תוננו" (דברים כג,טז-יז). ב'תחומין' כרך ד (תשמ"ג-1983) פרסמתי מאמר בשם "נכרים במדינה יהודית - אוטונומיה או פיזור?", ודרשות הספרי על כל מילה בפסוק המצוטט הן הציר המרכזי במאמר. העולה מן הדברים הוא שהיחס היהודי ל'גר תושב' שכבר חי בקרבנו משלב צ'אנס לרמת חיים נאותה עם הגבלות תנועה; מתן חופש כלכלי תוך חסימת אפשרות להתארגנות לאומית.
סכנה לאומית מתקתקת
כל האמירות ההומאניות והחינוכיות הללו עוסקות בפרט, בעבד נמלט שמצא מקלט במחיצתנו. פני הדברים שונים לחלוטין כאשר מדובר בנהירה כמותית ומאורגנת. הם אינם זקוקים למרגלי פרשתנו שיתנו להם תשובות לשאלות המצוטטות בראש המדור. הם יודעים היטב כי "שמינה היא
הארץ", וכי "העם היושב עליה... רפה" ובלתי נחוש כלפיהם.
אין צורך להכביר מלים על הסכנה הלאומית הנובעת מאלפי המסתננים מדי חודש, ומריבואות סודאנים ואריתריאים הגודשים את דרום תל אביב וגולשים לכל ערי הארץ ומושבותיה. הם נכרים המשבשים בגדול את הדמוגראפיה השברירית בישראל; הם מחוסרי מעש ו'הבטלה אם כל חטאת' - שיכרות, גניבה, אונס ואלימות; הם מטילים חיתתם על סביבותיהם, ובשל המאסות הכמותיות לא ניתן לפזרם אחד בעיר ושנים במושבה (כמוצע במאמרי הנ"ל); הם מהווים מעמסה כלכלית כבדה וניזונים מסעודה שאינה מספקת לבעליה. ועוד מרעין בישין שרק יגברו ויתעצמו אם הבעיה לא תיפתר מיידית.
נחישות ורגישות
בנקודת מבטי היהודית אני מבחין בין יחס לזרים אלו תוך כדי שהותם פה, לבין העדר היחס, ואפילו אנטי-יחס בכניסתם ובהוצאתם. עמדתי היא שיש להציב חומות תיל ואש, כולל ירי ברגלים, כנגד חוצי גבולות המתפלחים למדינה. אסור להיות הומאנים בקטע זה, ויש לנהוג כשם שצה"ל נערך זה מכבר כלפי איום הפלישה האזרחית הבלתי-מזוינת מסוריה. וייאמר חד וחלק! אין לנו אחריות כלפי מי שנמצא מחוץ לגבולנו, ומותר והכרח לנו לבצר את גבולותינו גם במחיר פגיעה פיסית ברגלי החץ המסתער. כל מדינה שתטיף לנו מוסר מתבקשת לקלוט את גלי האפריקנים הללו לתחומיה. נקודה!
ובקצה השני; עמדתי היא שיש להוציאם בחזקה מהתנחלותם בקרבנו, בדרך של הנחתתם אי-שם בעולם. רצוי בהסכמת מדינה-קולטת, אך אם אַיִן - צה"ל כבר ימצא פינה נטושה באפריקה. נקודה!
ובתווך, בשהותם הקצרה כאן (ובנפשנו הוא לדאוג שאכן תהיה קצרה) יש לדאוג לצרכיהם הבסיסיים בחינת "גר ותושב וחי עמך" (ויקרא כה,לה): מאכל, כסות, מדור ורפואה. מחנות המעפילים בקפריסין, תוצרת בריטניה, יכולים לשמש דוגמה לחיקוי, או מחנות אוהלים בסיוע בינלאומי בעקבות אסון טבע (אך לא מחנות הפליטים באזורינו; הללו נצחיים!) ובעיקר, אין לאפשר להם עבודה בשכר, פרט לעבודה ממשלתית בהקמת הגדר בדרום. חסימת אופק העבודה נועד לשבש כל מחשבת הישארות בקרבנו, כולל ענישה כספית קשה לספקי עבודה למסתננים.
