גן העדן הירוק

תנועת "האחים המוסלמים" נוסדה ב-1928 כמענה שנתנה קבוצה של קנאים לאיסלאם לאתגרים שהציבו בפניהם מגמות חדשות שטילטלו את חיי התרבות במצרים אחרי מלחמת העולם הראשונה. בימים ההם הייתה מצרים תחת כיבוש בריטי שמשך בחוטי השלטון ככל שעלה על לבו, וניסה להשפיע על החברה בכיוון חילוני מערבי. כתוצאה מכך, הופיעו בציבוריות המצרית מגמות תרבותיות-פוליטיות חדשות: היו כאלה שראו במצריוּת שהתבססה על מורשת הפרעונים (סמל הכפירה באיסלאם) את מקור ההשראה של מצרים המודרנית; אחרים ראו באומה הערבית (המשווה בין מוסלמים, נוצרים, יהודים ואחרים, שכולם דוברי ערבית) את מחוז השתייכותם, והיו גם כאלה שראו בעבר היווני (אלכסנדר, תלמי) והרומאי (קליאופטרה) את מקור הזהות האירופית של העם המצרי. כל המגמות הללו היו אנטי-איסלאמיות, ו"האחים" - ובראשם מייסד התנועה, חסן אלבנא - ראו בכיבוש של הבריטים הנוצרים, שותי היין ואוכלי החזירים, מקור לכל הבעיות התרבותיות של ארץ הנילוס, ולכן הציבו את המאבק בכיבוש הזר בראש מעיניהם.

אלא שהכיבוש הפיזי אינו הבעיה כולה, שכן תרבות הכיבוש הזר, ובראשה החידושים שנכנסו לחברה המצרית במעמדן של הנשים, לבושן ושאלת השתלבותן במרחב הציבורי, נתפסה כאיום על יציבות עולם הערכים המוסרי של האיסלאם. לכן ראו "האחים" כמשימה שנייה את טיהור החברה המצרית מהשפעתה של תרבות המערב, שלדעתם היא רקובה, מושחתת, מתירנית ואינה מתאימה לחברה איסלאמית. המאבק על התרבות עימת את "האחים" גם עם התיאוריות החברתיות-פוליטיות החדשות על מקור ההשראה הקולקטיבי של העם המצרי שצוינו קודם. נגד כל המגמות הללו טענו "האחים" כי "האיסלאם הוא הפתרון", ואסור לחברה מוסלמית, שמנהיגה יושב במרומים, לחפש בתרבויות אחרות פתרונות והסדרים מעשה ידי אדם.

המשימה השלישית שראו לעצמם "האחים" היא להוכיח כי אכן "האיסלאם הוא הפתרון", באמצעות החלת השריעה האיסלאמית על כל מעגלי החיים - הפרטיים, המשפחתיים, החברתיים, הפוליטיים, הכלכליים והמדיניים. שאיפה זו להחיל את כללי האיסלאם על המדינה, יצרה את המושג "איסלאם פוליטי", כניגוד לדתות אחרות המפרידות בין דת ומדינה. סיסמת "האחים" היא "האל הוא מטרתנו, הקוראן חוקתנו, הנביא מנהיגנו, הג'יהאד דרכנו והמוות למען אללה הוא פסגת תקוותנו". סמלו של הארגון מבטא היטב אידיאולוגיה זו: צבעו ירוק כצבע גן העדן, שתי חרבות במרכזו מבטאות את שתי העדויות הבסיסיות של אמונת האיסלאם - אין אלוה מבלעדי אללה, ומוחמד הוא שליחו - ומילה אחת, המופיעה בקוראן פעם אחת בלבד, כתובה עליו: "וַאַעִדּוּ" - "וַהֲכִינוּ". מילה זו היא תחילתו של פסוק מהקוראן (פרק 8 פסוק 59) "וַהֲכִינוּ להם את מה שביכולתכם מהכוח ומהסוסים הרתומים כדי להטיל מורא (כלומר טרור) בלב אויב אללה ואויבכם". קנאי האיסלאם מיישמים מרכיבים אידיאולוגיים ומעשיים אלה של תנועת "האחים המוסלמים" בכל זמן ובכל מקום, בהתאם לנסיבות. כך רואים כיום תנועות "בָּנות" של "האחים" כמעט בכל מקום בעולם, כמו למשל בסוריה, בירדן, ברשות הפלשתינית (חמאס) בתוניסיה (אלנהדה) בישראל (התנועה האיסלאמית על שני פלגיה) באירופה ובכל היבשות האחרות. מדינות לא-איסלאמיות ולא דמוקרטיות (סין ורוסיה) אינן מאפשרות בדרך כלל פעילות של ארגוני איסלאם פוליטי. במדינות שבהן פועלים ארגונים כאלה מתנהל בדרך כלל מאבק סמוי על הקווים האדומים שהמדינה מציבה לפעילותם, שכן הן רואות בהם ארגונים החותרים תחת יציבות השלטון ורחם רעיוני לארגונים ג'יהאדיסטיים טרוריסטיים.

"אללה הוא עם בעלי הסבלנות"

כאשר נוסדה תנועת "האחים המוסלמים" במצרים, שלט בה המלך פואד הראשון, וב-1936 ירש אותו בנו פארוק, שמלך עד מהפכת הקצינים ביולי 1952. בתקופת המלוכה פעלו "האחים" בחופשיות רבה, היות שהשלטון פעל ביעילות נמוכה להפליא. בדצמבר 1948 התנקש אחד מפעילי התנועה בראש הממשלה, מחמוד פהמי נוקראשי, וחודשיים לאחר מכן נרצח מייסד התנועה ומנהיגה, חסן אלבנא, כנראה בידיהם של שליחי השלטון.

משטר הקצינים היה נחוש והחלטי הרבה יותר, וניהל בדרך כלל מאבק עיקש נגד "האחים", הואיל וראה בהם ובפעילותם משום ערעור על הלגיטימיות שלו ועל יציבותו. ב-1966 תלה נשיא מצרים גמאל עבד אלנאצר את אידיאולוג התנועה, סַיִּד קֻטְבּ, על כך שטען בכתביו שכל שלטון שאינו מיישם את השריעה הוא כמו הכפירה שקדמה לאיסלאם או עבודת אלילים, ולכן יש הצדקה לצאת לג'יהאד נגדו. החוקה המצרית שהייתה בתוקף עד שהושעתה בפברואר 2011, אסרה על הקמת מפלגות על בסיס דתי, וכך נחסמה דרכו של ארגון "האחים המוסלמים" להצטרף כחבר לגיטימי למערך הפוליטי הרשמי של המדינה.

בשל דחיקתם מן החיים הפוליטיים בכל שנות שלטון-הקצינים, מצאו "האחים" את כר פעולתם בשוליים החברתיים וכלכליים, והיפנו את מרצם לפעילות חברתית בקרב עשרות מיליוני המצרים המתגוררים בשכונות העוני הבלתי מתוכננות שבקצות הערים, ללא מים זורמים, או ביוב, חשמל, טלפון, שירותי רפואה וחינוך, ללא עבודה וללא תקווה. "האחים" הם אלה שתמכו לאורך השנים באותם מסכנים, מתוך תחושת מחויבות, אחריות וערבות הדדית הנובעות מהאיסלאם, שאינו מפריד בין דת, חברה, פוליטיקה, כלכלה ותרבות. השלטון הניח להם לפעול בקרב השכבות החלשות, כיוון שלא ראה בפעילות חסד זו סכנה ליציבות השלטון, וכן היות שפעילות זו הקלה על המדינה את עול הטיפול באוכלוסיה הענייה. אהדת הציבור ל"אחים" הייתה גדולה, כי הם סייעו כל השנים בלב ונפש לדלת העם, כי אינם מושחתים ותאבי בצע כמו "החתולים השמנים" המנהלים את המדינה וכי הם מתייחסים בכבוד לעם, לעומת השלטון המפעיל על האוכלוסיה אמצעי הדיכוי וההשפלה האכזריים.

בשנים האחרונות של שלטון מובארק התירה המדינה, כלומר הנשיא, ל"אחים" להתמודד על מושבי הפרלמנט כעצמאים, ולא כמפלגה האסורה על-פי החוקה. מספר המושבים שבהם זכו היה תמיד קטן בהרבה משיעור האהדה של הציבור כלפיהם, ושיקף את הכוח שמובארק הסכים לתת להם. בבחירות לפרלמנט שנערכו ב-2005, ובעקבות לחץ שהפעילו הנשיא האמריקני ג'ורג' וו. בוש וקונדוליזה רייס, איפשר מובארק ל"אחים" "לזכות" ב-88 מושבים - כחמישית מן המושבים של "מועצת העם". הוא נקט צעד זה כנראה כדי להדוף את לחצי העולם המערבי להחיל במצרים משטר דמוקרטי, כשהוא יודע כי דמוקרטיה תביא בהכרח להשתלטות "האחים" על המדינה. האיום פעל, ובבחירות של 2010 "זכו" "האחים" במושב אחד בלבד, והבית הלבן לא מחה. אז עדיין העדיף ברק אובמה את הדיקטטור החילוני על פני הדמוקרטיה האיסלאמית.

מי שהחלו את פרעות הרחוב, שיש המכנים אותן "האביב הערבי", שפרצו במצרים ב-25 בינואר 2011, היו המוני מצרים צעירים, חילונים, חלקם משכילים, שמאסו בשלטון המושחת, האכזרי שעמד להיות מועבר בירושה לבנו של השליט. "האחים המוסלמים" לא נטלו חלק משמעותי בהפגנות, אלא המתינו מן הצד לראות מי ינצח. לאחר שהצבא אילץ את מובארק להתפטר ב-11 בפברואר, יצאו "האחים" לכיכר אלתחריר לנצל את ההזדמנות אשר לה המתינו בסבלנות במשך שנים ארוכות. הקוראן (פרק 2 פסוק 152) קובע כי "אללה הוא עם בעלי הסבלנות", ואכן אללה איתם: בתקופה שקדמה לבחירות לפרלמנט שנערכו בנובמבר 2011, הפעילו "האחים" את מערך ה"דעווה", הפעילות החברתית, לשם תרגום מאמציהם הסוציאליים של עשרות שנים - לתמיכה ציבורית פוליטית. דוברי האיסלאם הפוליטי, ובראשם יוסף אלקרדאווי, התגייסו לסייע ל"אחים", והתוצאה הייתה שכמעט מחצית ממושבי הפרלמנט נכבשו בידי נציגתם, "מפלגת החירות והצדק", ועוד כרבע מאוישים על-ידי "מפלגת האור" נציגת החוגים הסלפים, המסורתיים יותר. כך נצבע רוב מוחלט של הפרלמנט המצרי בצבע הירוק, צבעו של גן העדן האיסלאמי, באופן דמוקרטי אמיתי.

חשוב לציין כי אחד הדוברים הרהוטים של "האחים", שייח' צפוות חיגאזי, הופיע ב-1 במאי השנה, בנאום שהועבר בשידור חי שנשא בפני אלפי אנשים במסגרת ההכנות של "האחים" לבחירות. בנאום חוצב להבות הכריז חיגאזי כי מטרת "האחים" היא איחוד כל המדינות הערביות למדינת ח'ליפות איסלאמית ענקית אחת, תחת דגלו של מורסי, שבירתה תהיה "לא מֶכַּה ולא מדינה, אלא אלקודס". משמעות דבריו משקפת היטב את מטרות התנועה - מחיקת מורשת הקולוניאליזם ובראשם הגבולות שסימן ושבאמצעותם ריסק את העולם הערבי והאיסלאמי, חיסול מדינת ישראל והשלטת האיסלאם על היהדות. ייתכן כי מדובר כאן בתקווה רחוקה ולא בתוכנית מעשית, אבל תרועות התמיכה שעלו מגרונות ההמונים שגדשו את הרחוב, הביעו את האנרגיה האצורה מאחורי הרעיון, והממתינה לרגע המתאים להפוך אותו למציאות. לבד מזאת, עלינו להתייחס ברצינות רבה לתקוותיהם של אחרים, שכן מדינת ישראל אינה אלא הגשמה של תקווה ("אם תרצו אין זו אגדה"), ואויבינו לומדים גם מאיתנו איך להגשים תקוות.

זכייתם של "האחים" בנשיאות מצרים היא עמדה נוספת שכבשו בדרכם ליישום הפרוגרמה האיסלאמית שלהם, והשאלות בדבר המשך דרכם טורדות את מנוחתם של רבים בישראל ובעולם.

תרגום התקווה למעשה

הארגון אינו עשוי מקשה אחת, אלא ממגמות שונות זו מזו, הן על-רקע תרבותי והן על-רקע אישי. יש בהם רבים שתרבותם קרובה לזו של התנועות הסלפיות, בעוד שאחרים, מודרניים יותר, מחפשים את שותפיהם דווקא בקרב החוגים החילוניים. מרבית המבוגרים בתנועה רואים את המצב בעיניים מתונות של מבוגר בעל ניסיון המכיר את מורכבות החיים, ואילו צעירים מתנהלים כצעירים ורואים את העולם בשחור ולבן. משבר המנהיגות והמשבר הבין-דורי העובר על רבות מן החברות הערביות, אינו פוסח גם על ארגון "האחים המוסלמים", שסיבת קיומו הייתה תמיד קריאת תיגר על סמכות המדינה, ואופיו עוצב בהתאם לכך.

לכן, האתגר העיקרי העומד בפני "האחים" הוא תרגום תקוותם הדתית-פוליטית לתוכנית מעשית, הן במישור הפנים מצרי, והן במישור החיצוני: הערבי, האיסלאמי והעולמי.

המחלוקת העיקרית שהעסיקה את הארגון בשנה האחרונה, וביתר שאת בתקופה שאחרי הבחירות לפרלמנט, הייתה בשאלה אם להציב מועמד לנשיא. במהלך 2011 גברו המצדדים בהימנעות מהצבת מועמד משלהם, ואף סילקו מהתנועה את ד"ר עבד אלמנעם אבו אלפתוח, שהעז לפעול בניגוד להחלטה והציב את עצמו כמועמד לנשיאות מטעם עצמו. לאחר הזכייה בבחירות לפרלמנט, גבר קולם של התומכים שקיבלו מהן עידוד, והתנועה איבדה הרבה מאמינותה עקב השינוי בעמדתה. היא הציבה שני אנשים, ח'ירת אלשאטר ומחליפו מוחמד מורסי, למקרה שהראשון ייפסל, מה שאכן קרה. המתנגדים להצבת מועמד לנשיאות ביססו את עמדתם על חשש - המבוסס למדי - כי הנשיא לא יצליח לפתור את בעיותיה הסבוכות של מצרים, וכי כשלונו יפורש במצרים ומחוץ לה ככשלון האיסלאם. הם גם חוששים מדחיקתם לשוליים של מגזרים חילוניים וליברליים, העלולה להקצין את הפילוג הפנימי בין מגזרים מודרניים למסורתיים, בין חוגים חילונים לדתיים. הם גם יודעים שכמפלגה מובילה עם נשיא מטעמה, תהפוך התנועה לשלטון שיואשם בכשלונות הצפויים, וכך היא תאבד את תומכיה.

מחלוקת נוספת בקרב "האחים" היא היחס לצבא, בעל הכוח והכופה את האג'נדה שלו על הרשויות האזרחיות הנבחרות - הפרלמנט והנשיא - וכן על מערכת המשפט. למצרים אין כיום חוקה תקפה, ואין בה חלוקה ברורה בין הסמכויות של הכוחות השונים. לכן, חילוקי הדעות בין הצבא ו"האחים" עלולים להתדרדר לעימות גלוי, שבו הצבא ינצח במרחץ דמים. האם על "האחים" לדרוש מהצבא להעביר לפרלמנט את שרביט ניהול המדינה, לאפשר להם לבחור ממשלה קבועה, לנסח חוקה ולחוקק חוקים המשקפים את דרכם, או לקבל את הצבא כ"מדינה מעל המדינה" כפי שהיה בזמן מובארק, רק כדי לא להיכנס עימו לעימות חזיתי שבו יהיו רק מפסידים?

בקרב "האחים" יש מחלוקות לגבי המידה שבה ישפיעו באמצעות חוקי הפרלמנט על התרבות במצרים: האם יכפו על בנות בתי-ספר תיכוניים, ובפרט אם אינן דתיות, לכסות את ראשיהן? האם יאשרו לבנות הסלפים לבוא לבית ספר כשפניהן מכוסים בניקאב, שממנו פטורות בנות "האחים"? האם על "האחים" לנסות לשקם את התיירות בשל הפרנסה שזו מספקת למיליוני מצרים, או שעליהם לפעול לצמצומה, בשל השפעתה השלילית של התיירות על המוסר של צעירי מצרים וצעירותיה?

שאלה קשורה היא זו של החלת החוק המצרי על חצי האי סיני, שהפך לארץ מקלט לג'יהאדיסטים חסרי בית מכל העולם. מצרים אינה כופה על 350 אלף הבדווים תושבי סיני את החוק והסדר המצרי, בדיוק כפי שישראל אינה כופה את חוקי התכנון והבנייה על התושבים הבדווים המתגוררים במרחב בין באר-שבע, ערד ודימונה.

אך השאלות החמורות ביותר הן במישור הביטחון והממשל הפנימי: כיצד יגיב שלטון "האחים" להפגנות נגדו שתצפנה את כיכר אלתחריר? האם יתיר להן להתקיים בסיסמה של דמוקרטיה וזכות הבעת הדעה, או שיפזר אותן בטענה כי הפרלמנט (בעל הרוב האיסלאמיסטי) הוא הזירה היחידה הלגיטימית לבירור שאלות פוליטיות? האם ישאפו "האחים" להקים קואליציה שלטונית עם החוגים הליברליים ועם שרידי משטר-מובארק, כביטוי לרעיון הלאומי שכל המצרים אחים למולדת, או שמא יעדיפו את הגישה האיסלאמיסטית ויראו בחילונים אויב אידיאולוגי? סוגייה חשובה אחרת היא הקופטית: האם יראו "האחים" בקופטים הנוצרים אחים למולדת ולדרך הלאומית והאזרחית, או שמא יראו בהם את אלה אשר "תעו מדרך הישר" (קוראן, פרק 1 פסוק 7), אוכלי חזיר ושותי יין. הקופטים כבר מסיקים מסקנות: מאז שזכו "האחים" בבחירות לפרלמנט לפני חצי שנה, היגרו ממצרים עשרות אלפי קופטים.

גם אמני מצרים - סופרים, משוררים, מחזאים, תסריטאים, צלמים, ציירים ופַסָּלים - כמו גם אינטלקטואלים רבים, חוששים מאוד לגורלם של חירות היצירה וחופש הבעת הדעה במצרים תחת שלטון "האחים". יש ביניהם אלה שכבר מצאו לעצמם מקומות בטוחים יותר ממצרים ליוצרים שאינם עוצרים בקווים האדומים של האיסלאם.

וכלפי חוץ

השלום עם ישראל מהווה נקודת מחלוקת בקרב "האחים". מצד אחד, הכל רואים בישראל ישות בלתי לגיטימית ומסכימים שהסכם השלום עמה נותן לה "תעודת ביטוח-חיים" ולכן אינו מקובל. אך מצד שני, הכל גם מבינים כי ביטול הסכם מדיני, יותר משנות דור לאחר שנחתם וזכה לאישור בינלאומי, אינו מקובל על הקהילה הבינלאומית ועלול להציג את מצרים כמדינה פורעת חוק, ואת "האחים" כטירונים פוליטיים.

באופן מוזר, מצרים בהנהגת "האחים" עלולה להיכנס דווקא עם סעודיה לעימות קשה. סעודיה, בעלת הגישה החנבלית-הווהאבית הייתה המדינה שממנה יצאו במהלך 15 השנים האחרונות המסרים שהביאו רבים במצרים לאמץ את האידיאולוגיה הדתית הסלפית - האיום האידיאולוגי העיקרי על "האחים" - בעיקר אם לא יצליחו להוציא את מיליוני המובטלים של מצרים מהייאוש שדבק בהם בתקופה האחרונה. הכסף השחור שהבריחו הסלפים מסעודיה למצרים נוצל היטב למימון מאמציהם להצבת אלטרנטיבה ל"אחים" בשכונות הלא מתוכננות. ערוצי הלוויין הסעודיים שימשו לצופים מצריים רבים מקור השראה לאופן שבו ראו את העולם, השונה לחלוטין מזה של "האחים". מנגד, סעודיה מהווה מקור חשוב למלוות ולמענקים לממשלת מצרים, והזרמת הכספים הזו מאפשרת למצרים להמשיך ולתפקד מבלי לפשוט רגל. הכסף הסעודי אינו מגיע בחינם, ו"האחים" ייאלצו לשקול היטב את יחסיהם עם הממלכה הווהאבית.

נושא חשוב נוסף שיחייב את "האחים" לנקוט עמדה מול מדינות ערב הוא אירן. האם על מצרים לשאוף להגיע ליחסים טובים עם השלטון האיסלאמי שלה, או שמא עליה להתרחק ממדינה שיעית זו העלולה לנצל את קשריה עם מצרים לחדור לתוככי החברה המצרית, כפי שקרה בלבנון ובסוריה. האם תאפשר מצרים לספינות קרב אירניות לעבור בתעלת סואץ? האם תאפשר לאירן להזרים נשק משטח מצרים לרצועת עזה? האם תצטרף מצרים למאמץ הערבי שמובילה סעודיה ושתכליתו להביא להפסקתו של פרויקט הגרעין האירני? ברקע קיימת השאלה, האם מצרים תחת שלטון "האחים" תשתף פעולה עם משטרים דוגמת זה הירדני, הרואים בעמיתיהם, "האחים המוסלמים" המקומיים, סוג של אויב השלטון.

שאלה נוספת היא מה אמורה להיות עמדת מצרים כלפי מדינות במזרח-אפריקה, ובעיקר אלו שיש בהן רוב מוסלמי או קהילות מוסלמיות גדולות, והן כיום מפתחות בשטחיהן מיזמים חקלאיים על חשבון המים שבעבר זרמו לנילוס? מה צריך להיות הקשר עם מדינת חמאס בעזה, אשר מצד אחד הוכיחה כי ארגון איסלאמי פוליטי לוחם יכול להקים ולנהל מדינה, אך מצד שני פילגה את הרשות הפלשתינית וחיסלה את התקוות למדינה הפלשתינית האחת?

אך השאלה החשובה קשורה דווקא לארה"ב. שכן מצרים מקבלת ממנה כמויות משמעותיות של מזון וסיוע כספי, ולכן עליה להיות קשובה לאינטרסים של ארה"ב, שבה הם רואים את מקור הרוע המערבי, הכוללים את השלום עם ישראל וא העניין האירני.

שאלות אלו הקשורות למדיניות פנים וחוץ עלולות לפלג את ארגון "האחים המוסלמים", שכן הן יחייבו אותו לקבל החלטות קשות בתחומים שמעולם לא נזקק לקבל, ומרבית מקבלי ההחלטות שלו לא למדו במחלקות למדעי המדינה באוניברסיטאות. החלטות "דתיות" מדי תזכינה לביקורת מצד הצבא וחוגים חילוניים, ואילו החלטות "חילוניות" מדי יגררו בהכרח ביקורת נוקבת מצד הסלפים. כך עלולים "האחים" למצוא את עצמם בין הפטיש החילוני והסדן הסלפי.

תחום נוסף המהווה מוקש ל"אחים" הוא החלטותיהם במישור המקרו כלכלי, העלולות להיות שגויות, ותוצאותיהן תהיינה קטלניות לכלכלה המצרית המקרטעת.

מי אתה, מוחמד מורסי?

העוצמה העיקרית של "האחים המוסלמים" היא היותם מונחים על-ידי הראייה האיסלאמית, וכי יש להם מורה דרך בדמות "המדריך הכללי", ד"ר מוחמד בדיע, שכבר הודיע כי מוחמד מורסי הוא נשיאם של כל המצרים, כולל שלו עצמו, והוא - המדריך הכללי - מכפיף עצמו להחלטות הנשיא של כולם. אלא שמעבר לערך הרטורי של הכרזה זו, ד"ר בדיע יודע היטב כי רבים בקרב "האחים" אינם מקבלים את החלטותיו כמובנות מאליהן, כמו שקרה פעמים רבות בעבר. לסוציולוגיה של הדת יש כמה הסברים לכך שדווקא מסגרות דתיות סובלות ממחלוקות אידיאולוגיות ואישיות, והדת, האמורה לשמש דבק בין האנשים, פועלת לעתים יותר כדלק המלבה את הסכסוכים ביניהם. אחת הסיבות היא נטייתם של אנשים המונחים על-ידי דת להקפיד הקפדה יתרה, ולפעמים אף מוגזמת, על "קוצו של יוד". וכאשר "קוצו של יוד" של האחד שונה מזה של האחר, מתגלע סכסוך, לפעמים חסר תקנה, ביניהם ובין תומכיהם. תופעה זו קיימת גם בקרב "האחים המוסלמים", ומצבם הנוכחי, שבו עליהם לקבל החלטות תוך התפשרות בנקודות אידיאולוגיות, יטיל אותם בהכרח לחילוקי דעות על עניינים גדולים וגורליים הרבה יותר מ"קוצו של יוד".

מוחמד מורסי נולד ב-1951 בכפר אלעַדוָוה בנפת אלשרקייה כראשון מששת ילדיה של משפחה כפרית קשת יום. בין 1975 ל-1976 שירת כחייל ביחידת לוחמה כימית בארמיה השנייה. הוא נשוי לנגלא מחמוד, ויש להם בת, ארבעה בנים, ושלושה נכדים. מורסי הצטיין בלימודיו מגיל צעיר ולמד הנדסה לתואר שני באוניברסיטת קהיר ולתואר שלישי בקליפורניה בארה"ב, שם גם לימד (עוד הוכחה שלימודים במערב אינם הופכים את המוסלמי לחסיד של תרבות המערב). מורסי הצטרף לתנועת "האחים המוסלמים" ב-1979, כיהן כחבר ב"מועצת ההדרכה" שלה, וסבל מרדיפות והצקות של ממשל מובארק. כמו מנהיגים רבים בתנועה, הוא נשפט ונכלא מספר פעמים, אך עם זאת היה חבר בקבוצה הקטנה שהנהיגה את התנועה. בין השנים 2000 ו-2005 עמד בראש קבוצה של חברי הפרלמנט העצמאיים שהיו אנשי "האחים", למרות שהתארגנותם כמפלגה אחת הייתה אסורה. ב-2006 הוא נכלא ושוחרר למעצר בית. בינואר 2011, מייד לאחר פרוץ ההפגנות, הושלך שוב לכלא, וכאשר נפרצו בתי הכלא ואלפי אסירים ועצירים ברחו, הוא סירב לצאת מהצינוק ודרש ממשטר מובארק הסברים לכליאתו. ב-2011 הוא עמד בראש "מפלגת החירות והצדק", המנצחת בבחירות לפרלמנט. לקראת הבחירות לנשיאות הוא התפטר מן הפרלמנט, ולאחר שזכה ב-51.7 אחוזים מן הקולות (לעומת 48.3 אחוז לאחמד שפיק), התפטר מתנועת "האחים המוסלמים" על-מנת להיות "נשיא של כולם".

המסורת האיסלאמית (על-פי ספריהם של מוסלם ואלבוח'ארי) מספרת שמוחמד, נביא האיסלאם, אמר לעדתו: "כל אחד מכם הוא רועה, וכל רועה אחראי על צאנו". השאלה העומדת כיום בפני "האחים המוסלמים" היא האם ועד כמה יפעלו על-פי הנחיה זו של נביאם.

אני מאחל לתנועת "האחים המוסלמים" המצרית שתצליח להוציא את העגלה המצרית הרעועה מבִּיצת הבעיות שבה היא שקועה עד יצולי גלגליה, למרות שארבעת סוּסֶיהָ - האיסלאמיים, הליברליים, הצבא ושרידי שלטון-מובארק - מושכים אותה לכיוונים שונים. הגורל הפקיד את מצרים, על עשרות מיליונים מאזרחיה החיים מתחת לקו העוני, בידי אנשים שהוכיחו במשך עשרות שנים של פעילות חברתית ברוכה כי כוונותיהם כלפי בני עמם טובות. העולם ממתין לראות האם אכן "האיסלאם הוא הפתרון", ואיזה עתיד יעניקו "האחים" לאחיהם בני מצרים: האם יחפשו אויב חיצוני בדמות ישראל כדי להסיט את תשומת ליבם של המובטלים והמוזנחים ולהטיל עליו את האשמה בבעיותיהם, או שמא יתמודדו באמת עם בעיותיה של מצרים, תוך ניצול הסכם השלום עם ישראל כמנוף לפיתוח מצרים, ולהבאת תקווה לאזרחיה.