את תמימותי, את נעוריי והרבה מחבריי איבדתי במלחמת יום הכיפורים. עבורי זו היא "המלחמה" - נקודת השבר בה"א הידיעה בהסטוריה הישראלית ובתולדות חיי.
במלחמת ששת הימים קטלתי בראשונה אדם. זה לא היה כמו באימונים. הוא הסריח מזיעה, ודמו הכתים את מדיי. במלחמת יום הכיפורים, לעומת זאת, כמעט שלא עשיתי דבר משך 189 ימי גיוס מילואים בצו 8, שאת רובם העברתי במובלעת הסורית הודות לשירותים המעולים של חברת התיירות הממלכתית "זחל"ם טורס".
המלחמה הייתה קשה יותר - וארוכה - כיוון שאחרי שהות מסויימת גוייסתי שוב, ובמסגרת הסכמי-הביניים עם סוריה החזרתי לסורים את החרמון הסורי ואת שני מוצבינו (116, 117), שביקשו לספח לעצמם.
עד היום כואב לי כל אימת שאני במזרח רמת הגולן. חושניה היא עבורי פצע פתוח. מארק וליאורה, ידידיי האמריקניים שהובלתי לטיול ברמה, נדהמו לראותי מתפרק ליד המסגד הארור בכפר החרב.
על חטא שחטאתי בזלזול הורים
בחופשתי הראשונה ממלחמת יום הכיפורים שאלתי את אבי המנוח בהתרסה למה בא ארצה. אבי קרס במלחמה, ונמוג תוך כשנה וחצי - עוד קורבן של המלחמה הארורה ושל כעסי על ההנהגה, שמעלה באמוננו, והוליכה אותנו בבטחה אל עברי פי-פחת.
על חטא שחטאנו בהונאת רע
המלחמה הטילה ספק כבד על יכולתה של העלית הישראלית להנהיג. לכן, נעשה מאמץ אדיר להסתיר את סיבותיה, ולמכור שטויות להמונים, כדי שלא תתרחש מהפכה. העלית ראתה, לדאבונה, את תנועת המחאה של אנשי המילואים, וחששה ממנה. היא ניסתה למצוא שעירים לעזאזל, והקריבה אותם בדרך שניהלה את המלחמה: חוסר אחוות לוחמים.
מי שהפקירו את לוחמי המעוזים ואת הצנחנים בחווה הסינית שיסעו את התקשורת (ובאמצעותה את העם) באלוף שמואל גורודיש-גונן, אלוף פיקוד הדרום, ובאלוף אלי זעירא, ראש אגף המודיעין. אלא שהמולך לא שבע, וטרף עמו את רב-אלוף דוד אלעזר, הרמטכ"ל, ולבסוף גם את משה דיין, שר הביטחון. רק אלוף ישראל טל, סגן הרמטכ"ל - האיש שהיה אחראי לבינוי הכוח, לתורת הלחימה, לכוננות ולעוד כמה דברים טובים, אך כשלו לחלוטין, עסק רק בגשר הגלילים ובמרכבתו - נותר יבש, וכנראה גם מונע (עד היום??) את חקר המלחמה.
על חטא שחטאנו בדעת ובמרמה
אין שקרי מהמיתוס של "מחדל מודיעיני". לא היה מחדל מודיעיני, ואפילו אם היה לא הוא הכשיל את צה"ל. נכשלנו במלחמה עקב שילוב מסוכן של שאננות, של זלזול באויב ושל חוסר מקצועיות. צה"ל לא הוכן למלחמת יום הכיפורים. הוא התכונן למלחמה בנוסח מלחמת ששת הימים, שבה חיל האוויר ניצח את הערבים. כיוון שצה"ל אינו לומד לקחים - הוא לא הבין (כנראה, עד היום), שכוחות היבשה שלו די נכשלו בקרבות ששת הימים כל אימת שהערבים התעקשו להילחם.
אחר כך הובס צה"ל במלחמת ההתשה. בסיומה שלט הקומנדו המצרי על המרחבים בין מעוזי קו בר-לב המטופש ומערכי נ"מ מצריים וסוריים מנעו את פעולת חיל האוויר. "הטיל כופף את כנף המטוס", כתב עזר ויצמן, ודבריו התקבלו בזלזול. בנובמבר 1971 הבהירו המצרים, כי הם שולטים בשמי התעלה, והפילו מטוס "סטרטוקרויזר" של חיל האוויר, שעסק במשימות לוחמה אלקטרונית כאחד-עשר ק"מ ממזרח לתעלה (בעצם, על "דרך החת"ם"). כרגיל, היינו חירשים ועיוורים, והמסר - כרבים אחרים - לא הובן.
בעצם, האטומים שבנו, שלא למדו דבר ממלחמת ששת הימים, קיבלו את המסר כבר במלחמת ההתשה. מי שלא הבינו את המסר בשידור החוזר, קיבלו אותו שוב במלחמת יום הכיפורים. צה"ל אינו ארגון לומד, והוא אינו לומד את עברו, ובוודאי אינו מתכונן לעתיד באמצעות חקר העבר. לכן, הוא נידון לשנות על טעויותיו במחיר מאמיר.
על חטא שחטאנו בקלות ראש
צה"ל לחם רע במלחמת יום הכיפורים גם כיוון שלא נבנה ללחימה בהתאם למבנה החדש של הכוחות המצריים והסוריים ולשינויים בתורת לחימתם. בכל הספרות המקצועית הופיעו ידיעות על תגבור מערכי נ"מ ומערכי נ"ט אצל הערבים. צה"ל צילם תרגילים אין-ספור של המצרים, אך לא שינה דבר בתורת לחימתו. חוברות על הטיל נ"ט "סאגר" הופצו לקציני צה"ל בתחילת 1973, אך השריון לא טרח להפנים את משמעות הטילים הללו.
את לוחמי המעוזים הפקירו. "שובך יונים" (תוכנית ההיערכות בשתי חטיבות על קו התעלה) לא בוצעה, תודה לאל. כך חסכנו ח"ו מאות ואלפי הרוגים, פצועים, שבויים ונעדרים. במלחמה קרס האמון הבסיסי של החיילים ביושרה של פיקוד צה"ל וביכולתו לעמוד מאחורי הערכים, שחינכו אותנו לאורם. אחוות לוחמים נמוגה בקול ענות חלושה. שר הביטחון וכל דרגי הפיקוד נסו מאחריות, והטילו על כתפי סגן בשירות חובה (במוצב המזח) את ההחלטה האם ייכנע.
על חטא שחטאנו בכחש ובכזב
לא רק במוצב המזח קרסה יושרת הפיקוד. שריונאים הסתערו בשמונה באוקטובר על המערך המצרי כיוון שחשבו, שכל אוגדת הפלדה מאחוריהם. להוותם, התברר שרק שני גדודים נעו, ונכתשו. שאר המג"דים ברברו בקשר על ניצחונות ועל כיבושים, ואלוף הפיקוד כבר הטריד את הרמטכ"ל (שהיה בישיבת ממשלה) בבקשה לאשר את צליחת התעלה מערבה. חטיבת "גולני" עלתה בשמונה באוקטובר לכבוש את החרמון על הכביש, המוביל למוצב - כפי שציפו אנשי הקומנדו הסורי, שהדפו אותה. צנחנים פצועים דיממו למוות במישורי ההריגה בין "טרטור" לבין "עכביש" ליד החווה הסינית. הגדוד, החטיבה והאוגדה לא נקפו אצבע לסייע להם, ולחלצם.
לעומת זאת, כשכבר ניתנה ההזדמנות המבצעית - ניסו לבזבזה. כך היה לגבי צליחת התעלה. הקרבות העיקריים של החונטה הצבאית היו נגד אריאל שרון (במטרה לסכל את היוון פעולותיו במלחמה בבחירות הקרבות לכנסת), ולא נגד המצרים. כמו בהרבה סיפורים עגומים בהיסטוריה הצבאית, גם מבצע הצליחה "אבירי-לב" נשחק על-ידי פיקוד מתמהמה.
האמנם לא רצה הפיקוד הישראלי לנצח במלחמה? או שמא זה הטמטום האופייני למערכות ביורוקרטיות מסואבות?
ניתן לספר עוד ועוד על שכול וכישלון. אלפי משפחות, חלומות ואנשים נהרסו בלי ניד עפעף. הרבה דם, יזע ודמעות גרמה המלחמה, ולהרבה מאתנו היא מלחמה בלתי גמורה. רבים נאבקים בסיוטיה עד עצם היום הזה.
במלחמה זו - כמו בכל מלחמות ישראל - הבעיה הינה ברמת הקצונה - ובעיקר, בדרג הביניים ובדרג הבכיר (ממפקד גדוד ומעלה). צה"ל ממשיך להכשיר את קציניו כמו מיליציה כפרית. את הפירות הבאושים של ההכשרה הלקויה קטפנו במלחמה. "ראי אדמה כי היינו בזבזנים עד מאוד" - כתב שאול טשרניחובסקי.
בסיכומו של דבר הגיעה הקצונה הבלתי-מקצועית של צה"ל למסקנה הבלתי נמנעת, שצה"ל תפקד היטב, ורק סבל ממחסור כמותי. אחרי המלחמה הוצב רמטכ"ל חדש (רא"ל מרדכי גור), שמעלתו הייתה שלא עשה דבר במלחמה. הוא בנה במהירות (על חשבוננו ועל חשבון הסיוע האמריקני) עוצבות נוספות מבלי לשנות דבר. צה"ל המשיך להתכונן בשנות השבעים למלחמת ששת הימים. כך נולד הכישלון הנורא במלחמת שלום הגליל.
להשוואה, האמריקנים הכינו מאות עמודים של דו"חות על לקחי מלחמת יום הכיפורים. בסופו של דבר, אלה הניבו את תורת הלחימה, שהופעלה בשנות התשעים. לעומת זאת, המסמכים הישראליים על לקחי המלחמה עלובים. ההיסטוריה של המלחמה טרם נכתבה, ובחלקה גם טרם נחקרה. יותר מדי אינטרסים אישיים, כתתיים וחיליים היו בסכנה לו נחקרה. באגף המודיעין ניתנה פקודה לא לחקור את המחדל של יום הכיפורים. אנשים קיבלו צל"שים ועיטורים על מעשים שלא עשו (ותקצר היריעה מלפרט); גיבורים הושכחו; אנשים גנבו מעשי אחרים. אף אחד לא התפטר. אדרבא, כל הקצונה בצה"ל עלתה בדרגה לאחר המלחמה, וגיבורי הכישלון ראו קידום מואץ.
רק כדי לסבר את האוזן - הרי הממסד הביטחוני והממסד הפוליטי טוענים, שהיה מחדל מודיעיני. ובכן, שאלת תם: הכיצד כל גיבורי המחדל (פרט ליונה בנדמן - שהיה ישר, והתפטר) עלו בדרגה, והם כיום לפחות אלופי-משנה? אחד מהם נהיה לתת-אלוף, ואחד אפילו הפך לאלוף. לעומתם, סגן סימן-טוב ממודיעין פיקוד הדרום, שהתריע על המלחמה הקרבה, הנו רק סא"ל (מיל').
הדם הנשפך והתלאות היו שכר לימוד, ששילמנו לשווא. חטאנו לנופלים, ומעלנו בצוואתם כיוון שהאמנו בהנהגה הצבאית, שהוליכה אותנו לתהום במלחמת יום הכיפורים, וקיווינו שתדע לחלצנו מצרה. התברר, כי הם הכינו לנו כישלונות נוספים, שבהם, כצפוי, נשנו המחדלים והטעויות, ורק המחיר האמיר.
לכישלון המבצעי הצטרף כישלון מוסרי. מפקדי צה"ל למדו לדווח שקר, לזייף יומני מבצעים, לספר סיפורי כזב על גבורה, ולהפקיר את אנשיהם בשדה הקרב. אלה המשיכו ללוות את מערכת הביטחון בלוחמה בטרור, במבצעים ובמלחמות הבאות. נטישת לוחמי גדוד הטנקים של עירא בסולטן יעקוב, זניחת בעלי-בריתנו וחברינו לנשק מצד"ל והפקרת מדחת יוסף לדמם למוות בקבר יוסף ראשיתם, כנראה, בלקחי מלחמת יום הכיפורים.
עיתוני סוף השבוע יספרו, כנראה, תמונה אחרת של המלחמה ושל כת הברזלנים, שמנהלת את ביטחון ישראל. העיתונים ממשיכים לשווק את מרכולתה של החונטה הצבאית, הנלחמת בעוז ובנחישות על מיצוי משאבי המדינה לטובתה. הברזלנים שלנו המציאו סיפורים על גבורתם (כמעט כל המג"דים הסדירים, שלחמו בסיני, העניקו לעצמם עיטורים) ועל ניצחונות, והתקשורת מעבירה אותם ללא כל בקרה לציבור, שמאמצם כיוון שהוא זקוק מאוד לגיבורים ולניצחונות. כעת הפיק הפיקוד הבכיר של צה"ל לקחים, והחל לדבר בשפה מתוחכמת ביותר, שמסתירה עוד יותר את האמת.
כאשר אין דרישה ציבורית לבדק-בית בצבא - אדוני הטירה ממשיכים לסבוא על חשבון העם, ולהכין את הכישלונות ואת המחדלים הבאים.
והעם - הוא ימשיך לשלם את החשבון. אלא מי?
