אהובתי, סרינה

האמת היא שהגמר היה קצת מאכזב. אחרי הניצחונות הגדולים על קוויטובה ואזרנקה, היה הניצחון על רדוונסקה יותר בבחינת היחלצות מחרפה שוברת לב מאשר ניצחון בקרב אמיתי. סרינה הייתה הרבה פחות טובה משהייתה מול השתיים הקודמות, ואילו רדוונסקה בכלל לא שייכת לליגה שלהן. בניגוד לפרשנים שהבטיחו לנו שרדוונסקה עוד תחזור ותיקח את וימבלדון, אני בטוח שהעתיד שייך לאזרנקה (שאותה אני מחבב), ואולי גם לקוויטובה (שאותה לא כל כך), ולא לרדוונסקה שנראית לעומתן כמו אחת עם ידיים מגבינה. אחרי ארבעה אסים רצופים ב-49 שניות, סרינה חזרה לעצמה ולא עצרה עד שהניפה את הצלחת.

המערכה השנייה נגד אזרנקה הייתה השיא של הטורניר. הקלטתי אותה וראיתי אותה כבר שלוש פעמים. צריך לראות את הפנים: פניה של סרינה, פני פוקר עם ריכוז עילאי, מול פניה של אזרנקה המנסה כל הזמן לעודד ולהמריץ את עצמה, כמעט כלאחר ייאוש. אזרנקה הפכה להיות בעיני הדבר הגדול הבא במשחק קודם שלה מול סרינה, באליפות אוסטרליה לפני מספר שנים, כשהיא שיחקה לא פחות טוב מסרינה שהייתה במיטבה, ואז פרשה כיוון שלא יכלה להתמודד עם החום שהיה בסביבות 40 מעלות. גם במערכה השנייה שלשום שתיהן היו במיטבן, ושתיהן היו שוות. בשובר השוויון הן לא השמיטו אף נקודת הגשה, עד שאזרנקה חבטה לרשת, וסרינה הגישה אס וגמרה את הסיפור.

ההגשות של סרינה שמות ללעג את דבריו של ז'יל סימון, שאמר שהגברים צריכים להרוויח יותר מהנשים כי הם משחקים יותר זמן, והטניס שלהם יותר אטרקטיבי. אז למרות שהם באמת משחקים יותר זמן, אף גבר בוימבלדון לא הגיש יותר אסים מסרינה, שהניחה על ראשה גם את הכתר של מלכת האסים של הטורניר. ובקשר לאטרקטיביות, נחכה ונראה מי יקבל יותר מחיאות כפיים באולימפיאדת לונדון, דז'וקוביץ' עם הדגל הסרבי, או שרפובה עם הדגל הרוסי.

ההגשות של סרינה, ושל אחותה ונוס, הן למיטב ידיעתי הדבר היחידי המדיד בספורט בו נשים משתוות לגברים. אישה שתרוץ 100 מטר ב-10.7 שניות תזכה ללא ספק באולימפיאדה, ואילו גבר שירוץ במהירות הזו לא יחלום אפילו להיות במשלחת הישראלית ללונדון. לעומת זאת ראינו את סרינה מגישה 119 מייל לשעה, ואת פדרר הגדול מגיש אחריה 105 מייל לשעה. לפדרר היו אומנם גם הגשות מהירות יותר, אבל אני לא מאמין שהיה טניסאי ישראלי שהצליח להגיש אי פעם במהירויות של סרינה ושל ונוס.


אני זוכר כיצד התאהבתי בסרינה, וזו הייתה אהבה ממבט ראשון. נדמה לי שזה היה בווימבלדון בשנת 2000, ועד אז לא ראיתי אותה אם כי שמעתי כבר קצת עליה ועל אחותה. האמת היא שהדיבורים סביבן קצת הרתיעו אותי, כי אני אוהב להיות זאב בודד ולא אחד מהעדר, אבל היה בה משהו ששבה את ליבי. אני לא יודע אם זה איכות הטניס, או הפרצוף הבוכה שלה – היו שנים ארוכות בהן לאחר שני פספוסים היא הייתה מתחילה ליילל, ואחרי השלישי כבר קוראת לרופא – אבל ללב חוקים משלו, וליבי שייך לסרינה.

מי ידע מה זאת טלוויזיה

כשהיינו ילדים היינו יושבים בשכונה ומספרים על נפלאותיהם של יאשין ושל פושקש, של די סטפנו ושל פלה, מבלי שראינו אותם בכלל משחקים, ובאמת לא ידענו אז מה זאת טלוויזיה. אז היינו הולכים לאצטדיון המכבייה, מבקשים ממבוגרים שיכניסו אותנו, ורואים את חודורוב ואת שייע גלזר, ולפעמים גם היינו נוסעים לאצטדיון באסה ורואים את בית"ר תל אביב עם האחים חליבה, אלאלוף וג'קי פורטוגז. לכל אלה שבוכים על הימים הטובים ההם, אני עונה שעכשיו אני רואה את האגדות של היום, רונאלדו ומסי, כל שבוע מול עיניי. אז נכון שאנחנו אוהבים לקטר, ואריק אינשטין עם "הפועל שוב הפסידה" שלו יעיד על כך, אבל היום אני יודע מדוע העניין המרכזי בחיינו הוא הספורט. היום אני מרגיש שאין דבר שישווה לשמחת הניצחון הגדולה, ובשבילה שווה גם לסבול את האכזבות העמוקות והמדכאות.

אז גם סרינה לא תמיד מנצחת, ואחרי ששיחקה ממש נפלא במדריד, עפה בסיבוב הראשון ברולן גארוס, ואני פשוט לא האמנתי למראה עיניי. אבל בגלל שראיתי איך שיחקה במדריד, ידעתי שעוד לא נס ליחה, ושכל הפרשנים שמספרים לנו כמה היא כבר רחוקה משיאה פשוט לא מבינים כלום. אז היום היא עשתה זאת שוב, והאולימפיאדה בדרך, אבל בין אם תנצח ובין אם תפסיד, בשמחה וגם בעצב, סרינה תישאר הספורטאית האהובה עלי ביותר, והאהבה היא נצחית.