נתניהו ומופז נפגשו שוב... ושוב... ושוב... ועדיין אין החלטה כל כך פשוטה שאמר אותה חכם רוסי אחד: "גיוס מגיל 18... מה כל כך מסובך או לא ברור כאן?".
כי נתניהו זה אותו ההוא שהמאיס עצמו על עם ישראל עד כדי כך שכולם יצאו - אם לרחובות ואם מגדרם - כדי למחות: "העם דורש צדק חברתי".
כי מופז זה אותו ההוא שהיה ונשאר ראש לשועלי קדימה (בתקופת לבני... ואחריה), וכל מעייניו להיות ראש
ממשלה. למופז ממש לא איכפת שבדרך כבר לא זוכרים לו את דרגות הרב אלוף שהיו על כתפיו – אלא את הגועל נפש שהחדיר לציבוריות הישראלית כאשר היה מוכן לשנות בכל רגע את ה"אידיאולוגיה" שלו... ושוב להפוך... ושוב... רק שתתאים לאווירה המתאימה – להיבחר.
הרשימה הארוכה של הזוועות שהנחיתו שני אלה על עם ישראל, ארוכה מכל טור אפשרי לכתיבה בעיתון, ולבטח לא כדאי לרענן את מוח הישראלי המצוי ששוכח אפילו מה אכל לארוחת הבוקר שלו - שהרי ברגע האחרון, ברגע הבחירות, הבר-מינן (מוות מוחי בלבד) לפתע "נזכר" שהוא ליכודניק, ימני, שוחר ארץ ישראל, פוחד מהאירנים, לא מאמין לפלשתינים, לכן כל היתר שטויות... והיידה שרה (ביבי כבר אוטומטית בחבילה הזו כמוצג רשמי לראשות הממשלה).
גל הייאוש לא אופף אותנו האם כדאי להתייאש מנתוני הנוסחה הבלתי פתירה הזו, שלצערנו, רובנו נאלצים לבלוע אותה כדי שתזרום בדמנו בין הכדוריות האדומות והלבנות, גם אם מדי פעם אנו מנופפים בידיים וברגליים לאות מחאה סתמית?! לדעתי, לא!
לא שאני מבקש חס וחלילה שנצא לרחובות ונשטוף את הרע מקרבנו. את פעולות הדמי הללו נשאיר לנוכלים צעירים שמריחים את הכנסת כמו שנמר מריח דם קורבנו, וכמה אלפים תמימים ישמשו להם ניצבים וכיסוי תקשורתי לנפנף בו כמו מניפה חסרת תועלת בימי קיץ לוהטים עם אחוזי לחות ענקיים.
את המציאות הזו חווים רובנו בכל רגע נתון. למרות הכל, אינני מאמין שצונאמי הייאוש אופף אותנו. אם לדבר בשמי (טרם קיבלתי ייפוי כוח לדבר בשמך, אתה, את), אז אינני מרגיש כל רע בהמשך סלילת דרך חיי בנתיב חרוש רגבי אדמה יבשים ועמוס אבנים מחודדות הגורמים לכאבים עזים אך לא משתקים. מי שמבקש לשבת תחת גפנו ותאנתו, מוטב שיחשוב קודם לכן לקנות לו חלקת אדמה, לטעת עליה את העצים, להשקותם ולהמתין מספר שנים עד שיואילו בטובם לגדול ולאפשר את הישיבה הסתלבטית הזו בצל.
כל מי שממתין בתור לשירותים (אותם מסמלים שני אלה שהחלו את מירוץ המילים במאמר זה) – יבושם (נו טוב... בדיוק כמו שמאחלים לשנוא-נפש "תהיה בריא") - אבל איך אומרים: "לא בבית ספרי". את המאבטחים ב"בית-ספר שלי" אני מנחה להכניס רק את מי שאינו נגוע בסיסמאות נדושות חסרות תוחלת – ודווקא אמונתו ונאיביותו בנצחון הטוב על הרע (סוג של תרבות אילוזיה שלא מובנת ל"תכלסיסטים") הן אלו שמחזקות אותו כל רגע מחדש להמשיך לחתור נגד הזרם, ולהיות יכול לו.
