השלטון המקומי הוא תמונת ראי של השלטון המרכזי. מה שעושה את ההבדל הוא קנה המידה. לממשלה מומנטום כלכלי חזק יותר שמבוסס גם על הכנסות פנימיות רבות וגם על יכולת להיזון ממלוות. לעומתה, למרבית הרשויות מקורות הכנסה מינימליים וכל עיוות בהתנהלות הכספית גורם לתנודות קיצוניות.
שורש הרעה בשיטה השלטונית הוא העדר אחריות אישית, תופעה שמקלה על התנהלות לא רציונלית של נבחרים שאינם תלויים לא בפרנסתם, ולא במוניטין שלהם, בתקינות המערכת שמנוהלת על ידם.
אין עוררין על כך שנבחרי ציבור לא עונים ברובם המכריע על צרכי הניהול של רשות מקומית. למעשה, אלה מקבלי השכר היחידים כמעט במשק, שלא נדרשת מהם שום השכלה פורמלית ושום בדיקת התאמה פסיכולוגית. כאשר מודדים בפועל את מידת הייצוג שמרבית בוחריהם זוכים לה תמורת בחירתם, היא שואפת לרף הנמוך ביותר שאפשר.
אז מה היה לנו עד עכשיו? ניהול לא מיטבי וייצוג לא מיטבי. למה, אם כן, מכבדים שיטה כזו בשם דמוקרטיה? אך ורק משום אימת יום הדין, שחלה אצלנו אחת לארבע שנים.
והאם יום הדין מביא גאולה לעולם? לא ולא. הוא רק פותח סדרה חדשה של ארבע שנות תקווה שנהפכת עד מהרה לאכזבה. ההצבעה הציבורית מוגדרת אצלנו יותר כעונש מאשר התפעמות מתכונותיו המבטיחות של מועמד טרי.
אם מישהו מחפש דמיון בין בחירות לרשויות לבחירות לראשות הממשלה, הוא לבטח צודק, כי הקדמתי לומר שהשיטה האחת היא תמונת ראי של האחרת. אבל כדאי שנישאר בקטנות ונגביל את הדיון לתחום הרשויות המקומיות.
המסקנה המתבקשת כמעט מאליה היא: במצב הנוכחי עדיפה שיטת מינוי מנהל מקצוען על שיטת הבחירה. נשאלת השאלה היכן נכנס כאן גורם אימת יום הדין?
מנהל כזה צריך להיות כפוף הן לרשת הערכה מקצועית והן לרשת ענישה מקצועית. החיוך הציני שמתחיל להסתמן בשולי שפתותינו מרמז על חוסר אמון בסיסי באמינותן של רשתות כאלה, שכמובן נשלטות בידי נבחרים. הפתרון - בית המשפט העליון.
דרושים אנשים ברמת יכולת וידע אישיות גבוהות בתחומי מקצוע שיש להם מסורת מקצועית ארוכה, אשר יחזיקו בסמכויות הענישה. כמקצוע לא כתחביב ארבע שנתי. את יום הדין נשמור לשלטון המרכזי, עד שכמובן יהיה גם הוא לנו לזרה.
ניהול הרשויות חייב לעבור התמקצעות. וכמו חברה ציבורית, להתמסר לתהליך שקיפות מקסימלי. אם לא נעשה זאת היום, נדרדר יותר ויותר עמוק.
