"האם יכולים מנהיגי האומה להתנזר בחודש הצום - רמדאן - ולא רק מאוכל ושתייה, אלא גם מהשקר? האם אפשר להגיד, לפחות במהלך חודש זה, רק את האמת בעניינינו הגורליים?", שואל עימאד אלדין אדיב ("אל-שרק אל-אווסט" 21.7.12). הוא ממשיך: "האם אפשר להודות בכך שהשחיתות אצלנו פושה בכל מגזר, יש מחנק ועומס בתנועה, בזבוז במי השתייה, ניהול כושל בבתי החולים הממשלתיים, מחדל בתוכניות הלימוד, שקר בתקשורת ורדידות בהשכלה ובתרבות?
"האם מנהיגי האומה הערבית מסוגלים להודות במחדליהם בניהול ענייני הציבור, שמגיע לממדים של בוגדנות?
"האם
בשאר אסד מסוגל להודות בפשעי משטרו ובאחריותו ואחריות בני משפחתו כלפי העם הסורי?
"האם מנהיגי אירן מסוגלים להודות שחתירתם להשגת נשק גרעיני אינה לצורך הגנה על המולדת, אלא למטרת השתלטות על מדינות האזור, ולמען יצוא אמונתה הדתית?
"האם מסוגלת הליגה הערבית להודות בכשלונותיה בטיפול בכל ההתרחשויות השליליות בעולם הערבי?
"האם מסוגלים ערוצי הטלוויזיה במדינות ערב להודות שהם מוכרים אשליות ושקרים?
"האם מוכנים חלק ממנהיגי ערב לחשוף בפנינו את פקדונותיהם בבנקים זרים ואת מקורות הונם?
"בפשטות, האם אנו מסוגלים לחיות את 30 ימי הצום בלי שקרים ובלי רמאויות?
"חוכמת הצום היא להתנזר מכל הרוע, השחיתות והשקר, ולא רק מאוכל ושתייה".
למשטרו של בשאר יש יתרונות
העיתון "אלנהר" היוצא לאור בביירות (17.7.12) סובר כי קיימים אינטרסים מנוגדים המאפשרים למשטרו של בשאר בסוריה להאריך עוד ימים ספורים, ואולי חודשים ואולי שנה. זאת, היות שהישרדותו של המשטר משרתת גורמי חוץ רבים.
"בניסיון להציל את עצמו, משרת המשטר גורמים רבים, בראשם את ישראל, שעליה הוא מאיים. אך במציאות הוא הורג מבני עמו במספרים שישראל לא הרגה במרוצת עשרות שנים. בשאר מצית מלחמה עדתית בין עלאווים, שיעים וסונים, ושסע עדתי כזה פועל לטובת ישראל.
"המשטר הסורי משרת גם את אירן, כי זו הופכת לגורם עיקרי בסכסוך, ובכך היא מאלצת את הקהילה הבינלאומית להתחשב בה ולחזר אחריה ולשאת ולתת עמה. זאת ועוד, אירן אינה שופכת את דם בניה במלחמה זו.
"גורם נוסף שנהנה מן המשטר הסורי הוא גוש המדינות הערביות המתונות. משטרו של בשאר מנהל מלחמה נגד ארגון אל-קאעידה - אויבם המושבע של מדינות ערב - ונגד ארגונים סוניים מיליטנטיים אחרים על אדמת סוריה. ממלחמה זו נהנות גם רוסיה וגם מדינות המערב.
"שוק הנשק גם הוא יוצא נשכר, היות שפעולות המשטר נותנות רוח גבית לסוחרי הנשק, והנהנים העיקריים מכך הם רוסיה, סין ואירן.
"זוהי הסיבה שבעלי העניין אינם פועלים לקריסתו של המשטר. אך גם אם ייפול, הללו ידאגו להגן על האינטרסים שלהם".
טורקיה אוחזת בנשמתם של הפרת והחידקל
"התוכניות של בניית הסכרים של טורקיה שהחלו בשנות ה-60' של המאה הקודמת, מוכיחות כי טורקיה מפרה את ההסכמים המסדירים את נושא מי-הנהרות המשותפים בין המדינות", קובע העיתון "אלערב" (20.7.12) היוצא לאור בלונדון.
"בניית סכרים ושינוי של זרימת הנהרות ללא הסכמת המדינות השותפות פוגעים בזכויותיהן של המדינות המעוגנות באמנת האו"ם. סעיף 109 בהסכם לוזאן 1923 קובע כי 'אין לאף מדינה ממדינות האגן של נהרות הפרת והחידקל - טורקיה, סוריה ועירק - זכות לבנות סכרים או מאגרי מים או לשנות את אפיקי הנהרות ללא הסכמתן של המדינות הנוגעות בדבר'.
"23 הסכרים שהקימה טורקיה מנשלים את שתי המדינות האחרות, שבהן עוברים שני הנהרות, מזכותן לקבל את קצבת המים המיועדת להן. הסכר הגדול שהקימה טורקיה על הפרת, ואשר הושלם ב-1992, אגר 60 אחוז ממימי הפרת שזרמו לסוריה ועירק. טורקיה החלה לבנות סכר נוסף על החידקל שנקרא 'אליסו' שייחנך ב-2014, והוא עתיד לאגור 50 אחוז ממימי החידקל הזורמים לסוריה ועירק.
"יחד עם זאת, אירן מייבשת את היובלים שמזרימים את מימיהם לחידקל. לקראת 2025 הפרת והחידקל צפויים להתייבש עוד יותר. ב-2040 יימחקו שני הנהרות לחלוטין, וזו תהיה שנת האבל לאובדנם של שני הנהרות שעל גדותיהם נוסדו ציוויליזציות בימי קדם.
"החידקל זורם לאורך 1415 ק"מ על אדמתה של עירק, והפרת - 1200 ק"מ. המשך הקמתם של סכרים יגרום להתייבשות אזור הביצות המהווה מקור חיים לבני אדם ולבעלי חיים. ארץ הנהריים תהפוך מדבר צחיח ושומם.
"יש לפעול למען הפסקת תהליך המוות הבלתי מוכרז של הציוויליזציה הראשונה עלי אדמות.
"זהו פשע נורא ואיום נגד המורשת האנושית".
למה דורכים במקום
"המדע והריבונות - הציפיות והאפשרויות של הערבים" הוא שם ספרו של החוקר הלבנוני אנטואן זחלן (המרכז למחקרי האחדות הערבית - ביירות). המחבר מנסה לתת תשובות למחדליהם של הערבים במדע, בטכנולוגיה ובכלכלה.
מדוע יש בעולם הערבי כ-50 מיליון בני אדם החיים מתחת לקו העוני, למרות עושרם של הערבים ואוצרות הטבע וכוח האדם שיש להם, שואל זחלן. הוא נותן לכך דוגמה מוחשית: מצרים ובלגיה ייבאו קרונות רכבת. עם חלוף השנים, בלגיה מייצרת קרונות רכבת ומייצאת אותם, ואילו מצרים ממשיכה לייבא אותם. ודוגמה נוספת שמביא המחבר היא של סין המקציבה 155 מיליארד דולר למחקר מדעי - פי-35 ממה שמקציבות כל מדינות ערב לאותה מטרה.
המחבר מזכיר לנו שיש במדינות ערב 30 מיליון מובטלים בעוד שבאותן מדינות מועסקים 30 מיליון
עובדים זרים.
זחלן מונה אחת לאחת את נקודות התורפה וגורמי הפיגור בעולם הערבי:
"אי-היציבות והעדר ביטחון-הפנים; התלות באחרים לאספקת מצרכי היסוד במקום לייצר אותם; ניצול מוטעה של האוצרות והמשאבים; המלחמות בין מדינות ערב לישראל; הזנחת בניין כלכלה משלימה בין מדינות ערב, ואת הזנחת הטיפוח של תשתיות טכנולוגיות".
