באופן יוצא מגדר הרגיל, אני מבקש לשתף כאן שיר, ולתרום אותו לחשבון הנפש של תשעה באב. לרבים מדי מאיתנו, צום תשעה באב אינו ממש רלוונטי, אינו ממש אקטואלי ואפילו ממש לא ידוע. רבים מדי מאיתנו מתבאסים מ-ט' באב, כי בית הקפה סגור. זהו.
נדמה שיש כאן תופעה פסיכולוגית לאומית כוללת של טמינת הראש בחול. תרתי משמע. אילו צום י"ז בתמוז וצום ט' באב, וגם צום גדליה וצום עשרה בטבת, היו ימים לאומיים וחברתיים של חשבון נפש כנה ואמיתי של כולנו, קיימת האפשרות המהממת שהיינו נגמלים משנאת חינם. אולי היינו מפסיקים להדיח, להדיר ואפילו לא היה נרצח כאן ראש ממשלה. אולי היינו מפסיקים לשנוא כתחביב מועדף. אולי הייתה נפסקת השיטה שפשטה את הרגל מזמן: "אמור לי את מי אתה שונא, ואומר לך מי אתה".
אולי היינו מפסיקים להתעלם מלוח השנה העברי המקורי שלנו, מההיסטוריה שלנו, ובעיקר מחורבן בתי המקדש הראשון והשני ומהשואה, ומפנימים את המסר:
לעולם נהיה יהודים - והעולם לא אוהב יהודים. ולכן, אנחנו חייבים להיות נחושים ומלוכדים כאיש אחד.
יהודים הם ניגוד לבנות-היענה האמת היא: השיטה המועדפת כאן היא להיות בנות-יענה. בנות-יענה מעדיפות להעסיק ולקדם בנות-יענה כמותן, ושאר מלחכי פנכה. לבנות-יענה, לקקנות היא שם המשחק. ואלה שפשוט לא מסוגלים ללקק ולהתרפס ולהתעקם על-פי פקודת מלך/מלכת בנות-היענה - מגורשים, מנודים, מופלים, מפוטרים, מיותרים ונעשה להם רצח אופי והם פשוט לא קיימים.
איך אמר הלילה אמיר גוטפרוינד: הישראלים הם פחות טובים בלהיות יהודים. ואני מוסיף: גם יהודים לא תמיד טובים בלהיות יהודים. להיות יהודי זה ההפך מלהיות בת-יענה. יהודי זה לרצות בית-מקדש. זה לאהוב את רעך כמוך.
להיות יהודי מפוכח, ההפך מבת-יענה, זה לנצח את האויב. זה לא למשכן את העתיד במחיר
שלום עכשיו. זה לחיות עם אלוהים בלב ובחיים. זה להיות עם חכם ונבון.
בּלוּז הלכתי לעבוד בְּתור בת-יענה הָלַכְתִּי לְגַן הַחַיּוֹת לַעֲבֹד בְּתוֹר בַּת יַעֲנָה
אָמְרוּ לִי אֵין לָךְ קְוָלִיפִיקַצְיוֹת לַעֲבֹד בְּתוֹר בַּת יַעֲנָה
יֵשׁ לָךְ יוֹתֵר מִדַּי עֵינַיִם וּפָחוֹת מִדַּי חוֹל
תּוֹצִיאִי לָךְ מִן הָרֹאשׁ שֶׁתִּהְיִי פַּעַם בַּת יַעֲנָה
כַּמָּה חוֹל כַּמָּה חוֹל אֲנִי צְרִיכָה
רוֹאָה הַכֹּל רוֹאָה הַכֹּל אֲנִי צְרִיכָה
וְגַם מַשְׂכֹּרֶת צְרִיכָה
לַעֲבֹד כַּמָּה מָתוֹק לַעֲבֹד בְּתוֹר בַּת יַעֲנָה מוּכָנָה
אֲפִלּוּ לַעֲשׂוֹת כְּתַחְבִּיב בַּת יַעֲנָה בְּהִתְנַדְּבוּת בַּת יַעֲנָה רַק שֶׁיִּתְּנוּ לִי
לַעֲבֹד בְּתוֹר בַּת יַעֲנָה
אַתְּ לֹא מְבִינָה? רָצָה רָצָה כְּמוֹ צִפֹּרֶת עֲנָק מְשֻׁסֶּפֶת חוֹל שִׁכְחָה
וְצָרִיךְ מְשֻׁסֶּפֶת רֹאשׁ, אַתְּ לֹא מְבִינָה?
מוּכָנָה אֲפִלּוּ לַעֲשׂוֹת אֶת עַצְמִי יַעֲנִי בַּת יַעֲנָה!
מַה זֶּה מְשַׁנֶּה שֶׁאֲנִי מוּכָנָה אִם הֵם לֹא
רוֹצִים לָתֵת לִי לִהְיוֹת בַּת יַעֲנָה?
הַצַּוָּאר שֶׁלָּךְ זָקוּף מִדַּי הֵם אוֹמְרִים לִי בְּלִשְׁכַּת הָעֲבוֹדָה הַזּוֹאוֹלוֹגִית
הַגּוּף שֶׁלָּךְ חָצוּף מִדַּי הַמַּבָּט שֶׁלָּךְ חָשׂוּף מִדַּי אוֹמֶרֶת הָעוֹבֶדֶת
הַסּוֹצְיַאלִית שֶׁל גַּן הַחַיּוֹת
אַתְּ לֹא מְבִינָה שֶׁעַד שֶׁלֹּא תִּתְהַפְּכִי בַּהֲפֵכָה
תַּהַפְכִי אֶת עוֹרֵךְ תְּעַקְּמִי אֶת צַוָּארֵךְ וְתִקְבְּרִי אֶת רֹאשֵׁךְ
לֹא תְּקַבְּלִי עֲבוֹדָה שֶׁל בַּת יַעֲנָה?!
אוּלַי, לְפָחוֹת, אֶלְבַּשׁ שִׂמְלָה עֲשׂוּיָה נוֹצוֹת שֶׁל בַּת יַעֲנָה
זֶה כָּל כָּךְ חוּשָׁנִי זֶה כָּל כָּךְ חוּשָׁנָה
נָא! זֶה לֹא עִנְיָן שֶׁל נוֹצוֹת, הֵם צוֹעֲקִים לִי, זֶה עִנְיָן שֶׁל הֲבָנָה!
שֶׁל חוֹל וַהֲבָנָה!!
(מתוך: רחל חלפי, זיקית או עיקרון אי-הוודאות, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשמ"ו)
