תחת ערימת החדשות המרעישות המתחדשות לבקרים הולך ונקבר דוח וועדת השופט
אדמונד לוי. אסור לתת לזה לקרות, כי זו "מפת דרכים" שהוענקה לנו כדי להחזיר את ההתיישבות ביהודה שומרון לדרך המלך. הדוח מראה, כיצד הכל צמח מתחילתו בעקמומיות - בעטיו של הלחץ המדיני החיצוני ובגלל חולשתן של הממשלות, שכדי להתחמק מן הלחץ הזה שיחקו משחק כפול: כלפי חוץ אסרו, הגבילו והקפיאו, אך למעשה עצמו עיניים ואפילו עודדו במעשים ובתקציבים אותן פעולות התיישבות שכלפי חוץ אסרו, הגבילו והקפיאו.
שני דברים טובים נפלו עלינו לאחרונה: דוח וועדת לוי והקמת וועדת השרים לענייני התיישבות, כחלק מעסקת האולפנה בבית אל. בין השניים יש קשר הדוק, מפני שבעזרת הדוח ניתן להכות כבפטיש על הסדן של הוועדה. וכדי להיטיב לדעת להשתמש בפטיש הזה, יש ללמוד את דוח הוועדה בדקדקנות.
אך לפני כן, מחייבת ההוגנות לומר מילת שבח בזכות האנשים שעשו את פשרת בתי האולפנה וספגו בגינה לא מעט ביקורת. זה הזמן, כי אחת התמורות שהשיגו - הקמת וועדת השרים - כבר נותנת פרי. מדובר בבג'צ-מגרון-ב', עתירה שהגישו תושבים ממגרון, שמאז בג"צ-מגרון-א' רכשו מן הבעלים הערבים את הקרקע שהם יושבים עליה. טענתם פשוטה: הואיל והאדמה היא עכשיו שלהם, אין טעם ואין הצדקה לאלצם לעקור ממנה. גם בעתירה הזאת, כמו בקודמתה, המשיבה הייתה כמובן המדינה, ובכך הגיעה שעת המבחן, מי מדבר בפני הבג"ץ בשם מדינת ישראל - הממשלה או החונטה הפרו-פלשתינית במשרד המשפטים.
עד עתה המצב היה ברור: האחרונים ראו את עצמם כגלגול של לואי ה-14 שאמר ""L' etat c' est moi : המדינה - זה אני! כך, במגרון-א' כשטענו העותרים הפלשתינים לגבי חלק מאדמת מגרון שהוא שייך להם, "המדינה" - קרי מחלקת הבג'צים במשרד המשפטים - השיבה, שכל אדמת מגרון היא שלהם, והיא בעצמה תסלק את ה
מתנחלים משם. בג'ץ רק התבקש לקבוע את התאריך.
תקווה לסוף ההפקרות
אלא, בין מגרון-א' למגרון-ב' קרו שני הדברים הטובים האלה, דוח אדמונד לוי והקמת וועדת השרים לענייני ההתיישבות, שבהשתלבותם יחד נותנים תקווה לשים קץ להפקרות, לפחות בפרשת מגרון. ל"מחנה השלום" במשרד המשפטים נגמרו החיים הקלים למן הרגע שהממשלה החליטה למשול ולעשות זאת בענייני ההתיישבות דרך וועדת השרים החדשה. מעתה, מייק בלאס וחבריו במשרד המשפטים כבר אינם יכולים לקבוע את עמדת המדינה בשבתם עם עצמם בלבד. הם נאלצים לקבל את העמדה הזאת ממקום אחר, מוועדת השרים. אלמלא הוועדה, "עמדת המדינה" הייתה צפויה מראש: להתנגד לעתירת המגרונים, להתנגד למתן ארכה כלשהיא ולהודיע ש"עמדת המדינה" היא לדחות את עתירת המתנחלים ולסלקם בכוח בתאריך הקבוע, הוא ה-1 באוגוסט.
והנה - הפתעה! הפתעה! - בפעם הראשונה נפלה החלטה לטובת היהודים, החלטת וועדת השרים, כמובן: שאם המתנחלים רכשו את האדמה, אין כל סיבה לסלקם. התוצאה הייתה התנגשות של רצונות, רצון הממשלה נגד רצון הפקידים המשפטנים שלה, שקיבלה ביטוי בהופעה טראגי-קומית של מחלקת הבג"צים בפני בג"ץ.
מטעם "המדינה" מסרה הפרקליטות לבג"ץ את עמדת וועדת השרים, כלומר הממשלה, אך הוסיפה שהיועץ המשפטי צופה לעמדה הזאת..."קשיים משפטיים". ובמלים אחרות, הוא - נציג המדינה - מזמין החלטת בג"ץ נגד עמדת המדינה. נוכח זאת, ביקש גם משרד המשפטים לקבל ארכה. וכי מה יכלו לעשות - להניף דגל ריבוני משלהם מעל למשרדיהם ברחוב צלאח-א-דין בירושלים? אבל איך מנמקים בקשת דחייה כזאת? לא רצוי, אמרו, לבצע את הגירוש באוגוסט, כי בעקבות הגירוש לבטח ייגבה "תג מחיר", והואיל והחודש הוא רמדאן עלולה להתלקח תבערה. הטיעון הזה הוא עלוב ומביש. האמנם כך צריכה להופיע המדינה בבית המשפט הגבוה, כתולעת נפחדת מפני פרחחי "תג מחיר"? ולאיזו עמדה מתומרן כאן בג"צ? כמי שע'י עצם הענקת הארכה ייראה כנכנע גם הוא לאיומים?
בחזרה לוועדת אדמונד לוי:
במאמרי הקודם, שעסק בגזירות הרעות נגד ההתיישבות היהודית שהוועדה טיפלה בהן, החסרתי שתיים. הזכרתי את גזירת "השימוש המפריע", המאפשרת לסלק מתנחל מקרקע שעיבד אפילו לא עמד מולו טוען ערבי כל שהוא. וגם זאת - שכל עורר שיקום נגד המתנחל לא יצטרך להוכיח את תביעתו לחזקה או לבעלות, די לו שיפנה לבג'צ, שם הצד שכנגד היא "המדינה" (כלומר, רחוב צלאח-א-דין), וזו - חזקה עליה שתתמוך בעמדתו: ללא משפט, ללא בירור, ללא שמיעת ראיות. וגם אל הבג'ץ העותר הערבי ילך "על בטוח": בג'ץ אינו מתערב כששני הצדדים - העותר הערבי וה"מדינה" - מסכימים. יתר על כן, גם בג'ץ אינו שומע עדויות ואינו גובה ראיות!
והנה, גם גן העדן הזה לטובת הצד הערבי לא הספיק לאלמנטים הפרו-פלשתינים במנהל האזרחי. לפני חודשים ספורים המציאו מדמיונם הפורה גזירה חדשה - גסה, פוגענית ומנוגדת לכללים האלמנטריים של חוק וצדק. לזוועה הזאת קראו "נוהל טיפול בסכסוכי קרקעות במקרקעין פרטיים". הוועדה מספרת, שהנוהל הזה נכתב ע"י היועץ המשפטי של המנהל האזרחי, ועל פיו הוא, היועץ, מסמיך את עצמו, או את נציגו, להכריע - לבדו! - בדבר זכויות חזקה בקרקע השנויות במחלוקת. היועץ גם העניק לעצמו את הסמכות למנוע כניסה לקרקע, וכל זה ללא דיון ורק על-פי טענות ומסמכים. ואם גם טענות ומסמכים אין - די בדיווח ראשוני של "קצין תשתית" בלבד!
הוועדה מעירה, שלהחלטות כאלה
"השלכות מעשיות ומשפטיות מרחיקות לכת , שיכולות לפגוע בטענות משפטיות לגיטימיות, שמקומן ערכאה שיפוטית".
עוד נושא שהוועדה מעלה ואין לו כותרת אחרת מאשר "הפקרות", הם הפארקים והגנים הלאומיים. יש ביהודה ושומרון תוכניות מתאר ל-51 שמורות טבע ול-81 פארקים, ומהם הוסדרו עד עתה לא יותר מ-14 שמורות ו-4 פארקים. למה? כי תהליך ההסדרה הופסק בשנת 1995. ומדוע? על כך אומרת הוועדה:
"על-פי עמדת המנהל האזרחי הסכם אוסלו אינו מאפשר להכריז על שמורות טבע ופארקים באזור C , המצויים מחוץ ליישובים הישראלים ולאתרים צבאיים, מבלי לתאם זאת עם הצד הפלשתיני. ישראל לא זוכה לשיתוף פעולה, ועל כן אין בידי המנהל האזרחי לקדם את הטיפול בנושא."
וזו התוצאה, לפי תיאור הוועדה:
"הזרמת מי שופכין, פיזור רעלים, הרס בתי גידול, חסימת מסדרונות אקולוגיים, השלכות הרסניות לחי ולצומח - בכייה לדורות."
ומסכמת הוועדה:
"איננו רואים הצדקה בדין לעצירת תהליך ההסדרה של השמורות באזור C בכלל ובתחומי היישובים בפרט." הוועדה ממליצה על קידום הליכי התכנון וההכרזה באזור C ומוסיפה, שרק באמצעות החוקים המגינים על הפארקים ושמורות הטבע ניתן להגן על הסביבה, ורק המסגרת החוקית מספקת כלי אכיפה יעילים.
מבט כללי על הדוח מספק ראייה פנוראמית, עד כמה מדינת היהודים כבר נמצאת בדרכה החוצה מיהודה ושומרון כתוצאה מן החתירה המתמדת תחת מעמדה הפיסי והחוקי ביו"ש מצד הזרועות השונים של משרד הביטחון ומשרד המשפטים. רמיסת המתנחלים היא אך תוצר-לווי ממדיניות החיסול הזאת. בסופו של תהליך שלילת הזכויות - גם לאומיות וגם פרטיות-אישיות - קץ ההתיישבות היה מתבקש מאליו.
את הפצע המוגלתי הזה חשפה ופתחה וועדת לוי בענייניות קרה, ושוב לא יוכל איש, מראש הממשלה ושריו ועד לאחרון המתנחלים, לומר - לא ידעתי, לא העמקתי, לא הבינותי. הכל מוסבר בדו'ח היטב, ובלשון פשוטה המובנת לכל אדם.
הדוח הוא משפטי, אך השלכותיו הן מעבר לזה. יישומו לא רק ימחק עוולות למתנחלים. הוא גם יציב קרקע מוצקה מתחת ליסודות השלטון היהודי במולדת היהודית, במקומות שבהם הנוכחות הזאת כבר רעועה, מפוררת ומטה ליפול. הכל, פרי עבודה שקדנית, רבת שנים, של סוסים טרויאנים יהודים ישראלים ששתלו את עצמם בצמתי השלטון המרכזיים.
על כן, יש לקרוא בדוח בקפדנות את ההמלצות - וכוונתי לממשלה, ובמיוחד לחברי וועדת השרים לענייני התיישבות, למתנחלים על מוסדותיהם וארגוניהם, למפלגות הלאומיות ובראשן הליכוד, ולכל פטריוט יהודי, בארץ ובעולם, שארץ ישראל קרובה לליבו.
לכל אלה לא ייסלח, אם הדו'ח יישאר כאות מתה ולא ינוצל כמפת דרכים ליציאה מיידית לדרך.
ואלה ההמלצות:
המלצה ראשונה - יישובים חדשים יוקמו רק על-פי החלטות ממשלה.
המלצה שנייה - לבטל כל צורך בהחלטות ממשלה או שר לשם בנייה בתוך גבולות היישובים.
המלצה שלישית - הרחבת יישוב מעבר לתחום השיפוט או מעבר לתוכנית בניין עיר מאושרת תהיה טעונה החלטת שר ביטחון או וועדת שרים להתיישבות, בידיעת ראש הממשלה.
המלצה רביעית - הסדרת מעמד היישובים המכונים 'בלתי מוסדרים' או 'בלתי חוקיים'. אלה הם יישובים היושבים על אדמות מדינה או אדמות בבעלות יהודית פרטית והחטיבה להתיישבות או משרד השיכון סייעו להם בפועל, אך האישורים הפורמאליים חסרים, ומדוע? מפני שהשלטונות מסרבים לתת אותם. בעובדה, הייתה מצד "הדרג המדיני הבכיר ביותר" הסכמה שבשתיקה, "הסכמה מכללא", להקמת היישובים. על כן מומלץ שבכולם -
"יש לסלק את המחסום המנהלי שהוצב בפני מוסדות התכנון ולאפשר להם למלא את ייעודם לדון בתוכניות שהוגשו (או יוגשו) ע"י היישובים, וזאת ללא דיחוי וללא צורך לשוב ולבקש אישור חוזר של הדרג המדיני".
ובמלים אחרות: נסללת הדרך להכשרת המאחזים.
המלצה חמישית - להפסיק את גרירת הרגליים בטיפול באדמות הסקר - "טיפול בעצלתיים". להאיץ ולהשלים את תהליך הבדיקה ולנהוג ביישובים היושבים על האדמות האלה בהתאם.
המלצה שישית - במקרה של מחלוקת על זכויות בקרקע, המדינה לא תוכל - כפי שהיא עושה כעת - לקבוע עמדה בעתירות לפנוי או להריסה, ללא בירור ממצה תחילה בפני ערכאה שיפוטית, דיונית. זאת במיוחד, כשמועלית טענת התיישנות, והמחזיק פעל
בתום לב. עד להכרעה כזאת, לא יהיו פינויים והריסות.
ובמלים אחרות: לא עוד יחליט משרד המשפטים, על דעתו בלבד, מה תהא עמדת המדינה בבג'צ (וממילא מה תהיה עמדת בג'צ, כי גם בג'ץ אינו שומע ראיות), אלא הדבר יוכרע במשפטים של ממש, כמו בכל מקום בעולם ששולט בו המשפט ולא היועץ המשפטי.
הוועדה ממליצה, שבתוך יהודה ושומרון יוקם בית משפט לסכסוכי קרקעות או לחלופין - ששופטים מחוזיים יוסמכו לקיים דיונים כאלה בתוך יו"ש.
המלצה שביעית - תינתן זכות לציבור לעיין במאגרים של זכויות במקרקעין המנוהלים ע"י המנהל האזרחי.
(קשה להאמין שעד היום זכות כזו אינה קיימת !)
המלצה שמינית - לעודד את התושבים לרשום זכויות בקרקע שלהם.
המלצה תשיעית - לבטל את "הצו בדבר שימוש מפריע בקרקע", ולכל הפחות לקבוע שהחלטת וועדת העררים שבפניה ניתן "לערער", לא תהיה המלצה בלבד, אלא תחייב. על החלטת וועדת הערר מציעה וועדת לוי לאפשר לראש המנהל האזרחי לערער בפני בית משפט לערעורים מנהליים.
גם את הרכב וועדת הערר מציעה הוועדה לשנות: במקום מילואימניקים במדים, הנחזים ככפופים למנהל האזרחי, משפטנים מן השורה.
המלצה עשירית - לבטל את "נוהל הטיפול בסכסוכים במקרקעין פרטיים" שלפיו היועץ המשפטי של המנהל האזרחי מוסמך לסלק אדם מן הקרקע על-פי אינפורמציה בלבד.
המלצה אחת עשרה - ישראלי יורשה לרכוש קרקע ביהודה ושומרון על שמו, ולא רק על שם חברה מיוחדת, "מקומית", שייאלץ לרשום לצורך זה.
המלצה שתיים עשרה - לבטל את האיסור לבנות על שטחים פנויים ביישוב שאדמותיו נתפסו בתפיסה צבאית ולא נבנו מייד ("שכלול", בלשון 'אורוול -1984' של המנהל האזרחי).
המלצה שלוש עשרה - לקדם הליכי תכנון והכרזה של כל השטחים המיועדים לשמורות טבע ולפארקים בשטחי יו"ש שבאחריות ישראל.
המלצה ארבע עשרה - לבטל את החובה שהוטלה על כל ישראלי לקבל "היתר עסקה" לרכישת מקרקעין ביו"ש, דרישה "מיותרת ומכבידה".
המלצה חמש עשרה - לייעל ולהאיץ את התהליך של "רישום ראשון" בטאבו, שהיום הוא "מייגע".
המלצה שש עשרה - כאשר פיתוחו של יישוב מותנה בהימצאות דרך גישה אל השטח והתוואי של הדרך עובר דרך אדמה פרטית ערבית, אין להקפיא עוד את הבנייה כפי שנעשה היום, אלא ניתן להפקיע את רצועת האדמה תמורת קרקע חילופית או פיצוי כספי.
תמו ההמלצות.
חובה על הארגונים הפוליטיים וההתיישבותיים לקחת את הדוח הזה סעיף אחר סעיף ולהביאו - אם נחוץ - לדיון ולהכרעה בפני וועדת השרים להתיישבות, כדי שההמלצות תהפוכנה להחלטות. מימוש ההחלטות יסיר מעל צווארי מפעל ההתיישבות את טבעת החנק, אותה חושף דוח וועדת לוי בכל עוצמתה הקטלנית.
