המהפכה כבר כאן

מיותר לציין שההכרעה בעניין הגרעין האירני נופלת בהחלט בתחום סמכותה של הממשלה. בדיוק לשם כך נבחרה. זוהי הדמוקרטיה, טמבל.

אמנם נכון שמדובר בהכרעה גורלית עד מאוד, קשה ומורכבת כקריעת ים סוף. הקושי נעוץ לא רק בקשיים המבצעיים ובסיכונים הכבדים, אלא גם בעובדה שבפני הממשלה עומדות רק שתי דרכים, והברירה ביניהן נוראה והרת גורל. הממשלה יכולה להחליט לפעול במלוא העוצמה לריסוק תעשיית הגרעין של צורר היהודים המן-אחמדינג'אד, או לנקוט בשיטת שב-ואל-תעשה. כך או כך, לכל מעשה או מחדל – וגם אי-החלטה היא הכרעה - יהיו השלכות אסטרטגיות מרחיקות-לכת, בתחומים הצבאי והמדיני. לכל החלטה יהיה מחיר, אולי כבד מאוד.

כל זה נכון, וייתכן שדי בכך כדי להצדיק דיון ציבורי בנושא. אולם הדיון אמור להיעשות בשום שכל, באיפוק עצמי, מבלי למרוח בראש חוצות מעל דפי התקשורת תוכניות מבצעיות לפרטיהן וללו"זיהן. ובוודאי שאסור שהדיון יידרדר אל ימים אפלים שכבר ידענו בעבר, של המלצות לרמטכ"ל ולבכירי צה"ל לסרב פקודה, קריאות שמקורן הפעם מצד צבועי השמאל הקיצוני, בעלי מוסר הוטנטוטי כפול.

אותם צבועים שבימי הגירוש מגוש קטיף – כמה לא מפתיע! – גינו בשצף קצף קריאות בימין הקיצוני לסרבנות, והזהירו מפני קריסת הדמוקרטיה, לא פחות, יוצאים היום בעצומות לטייסי חיל האוויר: סרבו פקודה לתקוף באירן. לפתע פתאום אין להם שום בעיה עם הקריאה האנרכיסטית שלהם. למעלה מ-400 משפטנים (שרוממות עליונות המשפט בפיהם, כידוע), אנשי אקדמיה (שבימי גוש קטיף קראו לשלול תמיכה ממשלתית מישיבות שראשיהן הטיפו לסרבנות), ואמנים (טוב, מהם באמת כבר אי-אפשר לצפות לכלום), חתמו על עצומה הקוראת למרי של לובשי המדים.

והיו גם קריאות לרצח ראש הממשלה ושר הביטחון. אחד הגולשים כתב השבוע בחשבון הטוויטר שלו, כהאי לישנא: "ביבי וברק הם טיפוסים משיחיים ודמונים שמשחקים בחיים שלנו ובעיקר של ילדינו. היחס הראוי להם הוא כאל קולונל קורץ ב'אפוקליפסה' ובדחיפות דומה". למי שלא יודע: קורץ שימש יעד להתנקשות בסרט 'אפוקליפסה עכשיו' וסופו שההתנקשות בחייו הוצאה לפועל. וזו, כמובן, אינה הסתה לרצח. מה פתאום? רק מימוש חופש הביטוי וזכותו המקודשת של הציבור לדעת שמובילים אותו באף שני אופורטוניסטים קלי דעת, שמלהטטים בגורלנו. אלא מה?

אותו גולש אינו לבד. יורם קניוק טען השבוע שנתניהו הוא משיחיסט הזוי, רדוף דיבוק חסר תקנה, אחוז שיגעון גדלות, וקרא לקוראיו: "קומו ועצרו את האיש לפני שנלך לאיבוד". בעברית מדוברת, משמעות קריאתו היא להדיח באלימות את ראש הממשלה, בנוסח מובארק וסדאם חוסיין. בהפגנה מול ביתו של שר הביטחון התיר לעצמו מאן-דהוא להניף כרזה שהלבישה את ברק במדים נאצים (כשבימין היה מי שנהג כך כלפי רבין ז"ל, געשה התקשורת לבלי סוף). בעיתון המהפכה הארץ נשמעו קריאות מפורשות לקציני צה"ל ולרמטכ"ל לסרב לפקודה, אם יקבלו אותה מן הממשלה הנבחרת, ואחד מהמסיתים לסרבנות אף התנדב לנסח לרמטכ"ל מכתב התפטרות, שאותו יגיש ברגע שיקבל את הפקודה לצאת לדרך. בקיצור – אנרכיה עדיפה על פני המשך כהונתה של הממשלה הבלתי לגיטימית הזו.

הרבה יותר רחוק הלך העיתון ידיעות, שמנהל ונדטה אישית מתמשכת כנגד נתניהו (המוזס'תון לא מסוגל לסלוח לו על קיומו של 'ישראל היום', שדירדר את ידיעות ממרומי האולימפוס). השבוע הוא פירסם כותרות מופקרות בנוסח "לא ערוכים למלחמה", "לאזרחים כיפת ברזל לא תספק הגנה", וכדומה. כדי ללבות את ההיסטריה, פירסם 'העיתון שיש לו מדינה' סיפור שקרי להחריד, שנועד להבהיר לקוראים עד כמה הצמרת הביטחונית, מתנגדת בתוקף לתקיפה באירן. ידיעות דיווח בדרמטיות על כינוס פורום מטכ"ל שיזם שר הביטחון, כדי לשכנע לתמוך בתקיפה, ומשנוכח כי דבריו נפלו על אוזניים ערלות, שב וכינס את הצמרת הביטחונית, הפעם בווילה של המוסד אי-שם במרכז הארץ, ושוב נכשל.

רק פרט אחד, בלתי מהותי בעליל, נשמט מן הסיפור הדרמטי: המפגש בווילה של המוסד עם הצמרת הביטחונית נערך לפני שלוש שנים, כשגבי אשכנזי היה הרמטכ"ל. הפציפיסטים הבלתי נלאים מרחוב מוזס, לא יתנו לעובדות לקלקל להם סיפור טוב.

ושוב, לא שאין מקום לדיון ציבורי בנושא. אך בתנאי שייעשה באחריות, ללא התלהמות וליבוי יצרים. מה שקורה בתקשורת המגויסת לטובת המהפכה והדה-לגיטימציה של הממשלה, הינו לא פחות מהסתה בוטה, מאורגנת ומתוזמנת, קריאה גלויה לפוטש צבאי, הטפה למרי אזרחי, הזמנה לאנרכיה שבה יתקבלו ההכרעות בשדרות ובכיכרות, ולא במוסדות הדמוקרטים הנבחרים.

ולמרות שברור כי אלה הם פני הדברים, נאלמו כל אבירי הדמוקרטיה הישראלית, למן המכון השמאלני לדמוקרטיה ועד לקרן להחרבת ישראל, ושאר ארגוני השמאל הקיקיוניים, שכולם מצקצקים השכם והערב דמוקרטיה. הייתכן שכל כהני עליונות הדמוקרטיה יצאו לחופשת אוגוסט מאורגנת?

מזלה של מדינת ישראל הוא, שהטיפוסים האלה: האברמוביצ'ים, השוקנים, המוזסים, הנחום-ברנעים ושאר בריוני הדמוקרטיה, תמיד היו במיעוט אפסי בקרב הקולקטיב הישראלי הבריא, שמעולם לא שעה להם. כשבני-מינם הולכים לבחירות הם בקושי גומרים עם שלושה מנדטים, שמאפשרים לשמאל הקיצוני לקיים מפגשיו בתא טלפון ציבורי.

הצרה עם חבורת חסמב"ה עטורת הכשלים היא שהם לא לומדים דבר מכישלונותיהם בעבר. הם המיטו עלינו את אוסלו שגבתה מעמנו 1,500 קרבנות השלום, את הבריחה החד-צדדית מלבנון (שברק יזם לאחר שטיפת המוח של השמאל), את הגירוש מגוש קטיף שהפך את עזה לחמאסטאן; והם המשיכו להמליץ על נסיגה מהגולן שבדיעבד הייתה מתבררת כהרת אסון אילו הפקרנו את כל הגליל לחסדי המטורפים מאל-קאעידה, ועכשיו הם חתומים על אולטימטום יהיר לראש הממשלה.

כל המהלכים האלה, כך הזכיר לנו השבוע בן דרור ימיני, מזכירים את הרפיסות הבריטית ערב מלחמת העולם השנייה: כשהיטלר שמע שסטודנטים בבריטניה מארגנים כינוסים כנגד המלחמה בטירוף הנאצי, הוא הבין שהוא יכול לפתוח במלחמה נגד בריטניה שנחשבה משום כך בעיניו כמדינה של קורי עכביש. האם לא זה מה שקורה היום כשאחמדינג'אד שומע על התגייסות השמאל הישראלי הקיצוני כנגד "הרפתקנותם של מחרחרי המלחמה" שבהנהגת המדינה?