עצומת ההמרדה

עיתון הארץ מבשר בשמחה כי "מעל 400 בני אדם, בהם המשפטנים הפרופסורים מני מאוטנר וחיים גנז מאוניברסיטת תל אביב, חתמו בימים האחרונים על עצומה הקוראת לטייסי צה"ל לסרב פקודה ולא לתקוף באירן אם יידרשו לעשות זאת."

הקורא הרגיל משפשף את עיניו ופשוט לא יכול להאמין. ההפקרות בשיח הציבורי הגיענ לדרגה כזו שפניה לכוחות הלוחמים לסרב לפקודות חוקיות המתקבלות על-ידי הדרג המדיני ועל-פי שרשרת הפיקוד החוק בצבא נחשבת כחלק מהשיח הדמוקרטי הלגיטימי.
כבר התרגלנו לכך שבמסגרת מאבק בממשלה [שעיקרו כידוע נובע מסיבות עיתונאיות מסחריות] מותר לזרוע תעמולה תבוסתנית, מותר להפחיד את הציבור ולהלך עליו אימים בכל מה שצפוי אם חלילה נתקוף באירן ומותר גם לשכנע אותו שהוא מונהג על-ידי צמד מטורפים חסרי אחריות. אנחנו מקבלים את המסע התקשורתי הזה כלגיטימי מאחר שאנו מקדשים בכל זאת את חופש הדעה וחופש הביטוי, יהיו מניעיו נפסדים ככול שיהיו.

הערה צדדית - אינך יכול שלא לתהות מה היה קורא לו ראש משלת בריטניה וינסטון צ'רצ'יל היה מבסס החלטותיו על-פי רמת מוכנות העורף של בריטניה לבליץ של קיץ 1940. לו היה מסתמך על עיתונאים כדוגמת כתבי ידיעות אחרונות ו-ynet אנחנו יכולים לשער בבטחה שהצעות הכניעה להיטלר לא היו מתעכבות. לו היו עומדים לרשותו המומחים שלנו הם בוודאי היו משכנעים אותו במה שהיה ברור לכל, שבריטניה לבדה תוכל אולי רק "לעכב" את גרמניה הנאצית ולכן אין טעם להמשך המלחמה. לו היה נשמע להם ההיסטוריה הייתה בוודאי נראית אחרת. איני עושה אנלוגיות אבל תבוסתנות, פחד והיעדר נכונות לעשות את הנדרש גם אם הדבר כרוך בקורבנות מהווים מאז ומעולם מתכון בדוק לתבוסה.

אולם גם בכל הנוגע לתבוסתנות יש קווים אדומים ואלו קבועים בחוק. קריאה לכוחות המזויינים להפר פקודה חוקית היא חציית קו כזה. העצומה המופנית כלפי טייסי חיל האוויר והקוראת להם לסרב לפקודות היא בראש ובראשונה עבירה על סעיף 109א לחוק העונשין קובע כי "מי שהסית או שידל אדם החייב בשירות בכוח מזויין שלא ישרת בו או שלא יתייצב לפעולה צבאית, דינו - מאסר חמש שנים." גם סעיף 134 א קובע כי "המפרסם, מדפיס, או משעתק פרסום ויש בו כדי להמריד, דינו - מאסר חמש שנים". פרסום ממריד הוא פרסום "שיש בו להביא לידי שנאה, בוז או אי-נאמנות למדינה, או לרשויות השלטון, או המשפט שלה שהוקמו כדין". בקיצור למשפט הישראלי יש ויש מה לומר על העצומה יוזמיה וחותמיה והיה ראוי שיעשה כן בדחיפות.

כאן עלי לאכזב את הקורא. אין אנו יכולים לצפות שהיועץ המשפטי הרופס שהוא המוסמך להגיש כתבי אישום בעבירות האמורות יפעל. מזה זמן רב אימץ מוסד זה את הדעה שחופש הביטוי גובר על כל הוראות החוק ולמעשה הסיכוי שיועמד מסית כלשהו באשמת המרדה הוא אפסי. בזמנו התלוננתי על הסתה גלויה שכוונה לחיילים ואשר קראה להם שלא להתייצב לשירות מילואים בעת מבצע עופרת יצוקה. אז קיבלתי הסבר מלומד מעו"ד שי ניצן מדוע לא תינקט כל פעולה ולי היה ברור מתשובתו שאנו מצויים במדרון חלקלק שסופו בהכרח אסון.

אם היינו זקוקים להוכחה אקטואלית בדבר השתלטות השמאל על צמרת אכיפת החוק זו תימצא לנו בעסקת הטיעון המחפירה שנכתרה עם העיתונאי אורי בלאו. אזרחי ישראל אינם יכולים לצפות שהיועץ המשפטי ופרקליטות המדינה יעשו משהו להגנת מדינת ישראל ולקביעת גבולות מותר ואסור בוויכוח על שאלות קיומיות.

מה נותר לעשות? לדעתי הדרך היחידה שנותרה היא מאבק ציבורי חסר פשרות ביוזמי העצומה וחותמיה. רבים מהחותמים על העצומה הם מרצים במוסדות אקדמיים. ראוי שהציבור ובראש ובראשונה הסטודנטים באותם מוסדות יעשו כל שמותר על-פי החוק להבהיר למרצים ההלו שהם מכל בחינה שהיא נחשבים כמוקצים מחמת מיאוס. עליהם להחרים אותם, להביע עליהם באופן קולני את דעתם בכל הזדמנות ולעשות על-מנת שבכל מקום בו הם מופיעים יהיה מי שיזכיר להם את פשעיהם. עלינו לאמץ קו של אפס סובלנות חברתית כלפי החותמים על העצומה. יש לבודד אותם ולהוקיע אותם ממש כפי שבודדו בימי קדם את המצורעים. רק תגובה בוטה ומאד לא מנומסת של הציבור כלפי עדת המנוולים הזאת תלמד אותם משהו על גבולות המותר והאסור.