מזה שנים שמתרחבת תופעה מוזרה, המעלה תהייה לגבי עקרונות הפרדת הרשויות, ולגבי מידת יכולת הציבור להאמין כי המינהל הציבורי ישתפר או יתקדם, או שניתן יהיה לקיים רמה נאותה של פיקוח על המתרחש.
הבעיה נולדה בשל מינויים של שופטים לשעבר לתפקידי ביצוע אקטיביים במנגנון הציבורי. לוקחים "שופטי עליון" לשעבר, בגילאים שכל אדם רגיל אמור להיות בפנסיה (בן השאר בשל המוסכמות וההערכות לגבי מגבלותיו של אדם בן 70 לתפקד כנדרש בעבודה אינטנסיבית), וממנים אותם לתפקידים בכירים במנגנון הביצועי-ממשלתי.
הדברים אמורים לגבי משרות כמו מבקר המדינה, ראשות ועדת העזבונות, ראשות תאגידים ממלכתיים וראשות גופים ציבורים שבשליטת הממשלה. מדובר בתפקידים בכירים ביותר, רגישים מאין-כמותם, ותפקידים הדורשים עידכון, ריענון, התפתחות ופתיחות מחשבתית.
שתי בעיות נוצרות ממינויים שכאלה:
- האחת: מינויו של אדם בגיל 65-70 לתפקיד דינמי, מעורר חשש שנושא המשרה הזה, בגילו, לא ערוך יותר להבנת הצרכים המודרניים ולביצוע השינויים הנדרשים כדי להוביל את המערכת למילוי נכון ומעודכן של תפקידה הציבורי. אין בכך כדי לקבוע שאדם בן 70 הוא "קשיש" שאינו ראוי למלא משרות דינמיות, אבל יש להודות שעובדי ציבור ותיקים, ששירתו ותיפקדו 20-40 שנה רק במינהל הציבורי, אינם נושאים תקווה שהם יהיו רעננים, נמרצים או חדשניים במיוחד. רב הסיכויים שהם יהיו בעלי אופי "פקידותי" שמרן ובלתי מעודכן, ושהם ימלאו את תפקידם לפי השקפת עולם בירוקרטית וחסרת מעוף;
- הבעיה השניה: מינויו של מי שכיהן עד לאחרונה בכהונת שופט בית המשפט העליון, מונע כל אפשרות סבירה לקיום ביקורת שיפוטית בבג"צ על מעשיו של השופט הזה בתפקידו הציבורי הנוכחי. במהלך השנים האחרונות אנו רואים התערבות כלשהי (מוגבלת אומנם וזהירה) של הבג"צ בשיקול הדעת ובהחלטות הפקידות הממשלתית והבירוקרטית, אבל ברור לכל בר-דעת, שאין סיכוי רב שהרכב כלשהו של שופטי בג"צ יתערב ויפסול היום החלטה שנתקבלה על-ידי אחד מחבריהם, שופט לשעבר - מי שעד אתמול היה חבר איתם בקבוצה המצומצמת והאינטימית בבית המשפט העליון.
לשתי בעיות אלה מצטרף גורם המחמיר את הבעיה: בכירי פרקליטות המדינה הם כמעט תמיד מועמדים למינוי לעליון. פעם זה היועץ המשפטי, פעם זו פרקליטת המדינה, ולא פעם - שניהם יחד. יוצא שהפרקטיקה של הפרדת הרשויות, ההפרדה המתחייבת בין מערכת השיפוט לבין מערכת הביקורת והתביעה של הפרקליטות (ופיקוח מבקר המדינה) ולבין מערכת המנגנון הביצועי של השלטון, נפגעת קשות, בשל העובדה שאותם אנשים "מחליפים כיסאות" בינם לבין עצמם: היום אתה שופט בבג"צ המתבקש להכריע בין האזרח לבין המימשל, ומחר אתה בעצמך ראש רשות של המימשל (הרשות למניעת תאונות דרכים, או הוועדה המטפלת בחלוקת כספי מדינה לעמותות) - ואז אתה כפוף לביקורתנו.
זהו פגם קשה. פורמלית, "על הנייר", נראה שהכל בסדר ושיש הפרדת רשויות. אבל כאשר אדם צריך להתייצב בפני בג"צ ולעתור נגד יו"ר הוועדה הציבורית העוסקת בחלוקת כספי עזבונות או נגד מבקר המדינה, הוא מגלה כי הוא צריך לעתור לעליון נגד שופט עליון לשעבר. שום אזרח בר-דעת לא יעז להגיש עתירה כזו, אלא אם הוא מתאבד פיננסי (הטלת הוצאות) וציבורי (הנזיפה שיינזף בה).
ואם אותו אזרח ירצה להתלונן בפני הרשויות ופרקליטות המדינה על המתרחש (בוועדת העזבונות), הוא יגלה שהוא מתלונן בפני המועמדים לתפקיד בעליון (פרקליטת המדינה והיועץ המשפטי), ועוד תלונתו היא נגד מי שהיה עד לאחרונה חבר בעליון, שעה שהשופטים הנוכחיים בעליון (שהם שיחליטו אם יצורף המועמד אליהם) עוקבים כיצד מתנהג "המועמד" מהפרקליטות כלפי אחד מחבריהם לשעבר.
להבנת עוצמת הבעיה, ישאל עצמו הקורא את השאלות הבאות:
- מה הסיכוי שפרקליטת המדי ה עדנה ארבל או היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין יפעילו באמת, וימצו, את מלוא סמכותם ועוצמתם המשפטית, נגד פקיד ונושא משרה בירוקרטית שהיה עד אתמול שופט בבית המשפט העליון?
- מה הסיכוי של אזרח שיעתור לבג"צ נגד החלטת או מעשה של מבקר המדינה הנוכחי, שופט העליון גולדברג, או נגד החלטות ומעשי יו"ר ועדת העזבונות, שופט העליון צבי טל?
- מה תהיה תשובת היועץ המשפטי לממשלה לתלונת אזרח בפניו, על מעשי נושא משרה ציבורית, שהיה עד אתמול שופט עליון?
- או מה, למשל, הסיכוי שמבקר המדינה הנוכחי (שופט עליון בדימ.) יפעיל את החוק המתחייב ויפעל במלא העוצמה בעניינו של יו"ר ועדת העזבונות (שגם הוא שופט עליון בדימ.)?
הבעיה חמורה, כיוון שלא רק שמנגנוני הביקורת סורסו בזאת - אלא שהפקידים/השופטים הללו יודעים שאינם חשופים לביקורת שיפוטית אמיתית, והדבר משפיע, במודע או שלא במודע, על התנהגותם ומונע מהם, אולי, ריסון וגבולות.
לכן, כאשר אותם 15-20 אנשים המחליפים ביניהם כסאות ויושבים פעם על כס השיפוט, פעם בכיסא התפקיד הביצועי, פעם בתפקיד התביעה, ופעם בתפקיד המבקר - והחלפה זו נעשת הדדית ולכל הכיוונים - אי אפשר להתעלם מהעובדה שמדובר ב"קבוצה חברתית" שתפסה לה אחיזה בכל קרנות השלטון ועוצמותיו.
במקרה כזה, אימון הציבור במערכת נפגע.
אם עד כה היתה הביקורת כלפי בית המשפט העליון ביקורת אידיאולוגית-שיפוטית (עניין טבעי ולגיטימי), הרי שגובר החשש שעכשו יכנס למערכת זו גם אלמנט של אי-אמון אישי. קיים החשש, שכאשר תשמע בעתיד הטענה שבית המשפט העליון החליט אשר החליט ופסק את אשר פסק כיוון שאולי למי משופטי ההרכב יש אינטרס אישי לקבל מינוי ממשלתי או תפקיד ממשלתי ביום בו יפרוש, כי אז קשה לראות כיצד יוכל בית המשפט העליון להכחיש טענות אלה.
עיקרון "הפרדת הרשויות" ועיקרון ההפרדה והניתוק של שופט מכל אינטרס אישי הקשור למי מהצדדים הנשפטים בפניו, נשבר ונרמס כעת על-ידי שופטי העליון עצמם. מאחר והמדינה הינה "צד" קבוע בהרבה הליכים משפטיים המתבררים בעליון ובבג"צ - והיא הנותנת מינויים כאלה לשופטים, הרי שעלולה להתחדד התחושה, שיש להם (או יכול להיות להם) אינטרס אישי לקבל בעתיד מינוי מהמדינה. לכן תופעה זו עלולה להטיל צל כבד מאד על אמון האזרח בבית המשפט העליון.
חשיפת פרשת השופט צבי צל ואופן פעילותו בוועדת העזבונות, מעלה שאלות קשות. חלקן הגדול שאלות פתוחות. כותב מאמר זה אינו יכול להוכיח את הטיעון הבא שיופיע להלן, אבל גם אינו יכול להפריך אותו. להלן הטיעון:
"יש מקום להניח שלוא יו"ר ועדת העזבונות לא היה שופט עליון לשעבר, כי אז היינו כבר זוכים לקרוא ולראות דוח קשה וחמור של מבקר המדינה על שהתרחש, ולאחר מכן היתה פרקליטות המדינה מורה למשטרה לפתוח בחקירה שבעקבותיה היו ננקטים צעדים משפטיים - או שלפחות היה מתפרסם דוח ציבורי של פרקליטות/יועץ משפטי ובו ההסבר והנימוק לאי-נקיטת הליך פלילי".
יסכים הקורא, שאין לציבור - ולא תהיה לו לעולם - שום דרך לדעת מהי האמת בפרשה זו, מאחר ומבקר המדינה (שופט עליון (בדימ.)) יחד עם פרקליטות המדינה והיועץ המשפטי לממשלה (מועמדים לעליון) הם המטפלים בפרשה בה מעורב שופט עליון אחר (בדימ.), ויש מקום להניח שהם מעדיפים "להחליק" את הדברים בשקט. כך ניראים הדברים מטיפולם הרופס בעניין זה. כמו כן, אין גם כל סיכוי אמיתי שהתנהלות הדברים תיבדק או תבחן בפני ביקורת שיפוטית כלשהי ובוודאי שלא בפני הבג"צ.
השתיקה הציבורית, והעובדה שפרשה זו אינה זוכה לכותרות בתקשורת (כמו שזוכים לה עניינים דומים), אינה אומרת שהנזק לא נגרם. נהפוך הוא: הציבור בהחלט מבין המתרחש וזוכר. ולכשיקרה המקרה הבא, או לכשתפרוץ המחלוקת הבאה לגבי פסיקות בית המשפט העליון - כי אז יתחילו להתגלות הסדקים החמורים שהפרשה זו גרמה לאמון הציבור בשופטיו.
לכן, הדרך הנכונה לטפל בתופעה ובנזקיה תהיה קביעה והחלטה (רצוי מרצון וולנטרי) ששופט עליון, לכשפרש מכס השיפוט, לא יתמנה יותר ולא יהיה רשאי להתמנות לשום תפקיד ניהולי או ביצועי במנגנון הממשלתי. גם בגלל שרצוי שהמערכת הציבורית תזכה להזרמת "דם חדש" לתוכה ותקלוט אנשים צעירים מהשוק הפרטי למילוי התפקידים הבכירים, וגם בגלל הצורך והחובה ששופטי העליון ישדרו לציבור ניתוק מוחלט מכל אינטרס אישי עתידי הקשור למנגנון הממשלתי.
במכלול תפקידיו, עיסוקיו, ואחריותו, מן הראוי שנשיא ביתה משפט העליון יתן דעתו לתופעה ויפעל בהקדם למניעת המשכה (ולחיסולה המיידי) - בטרם יצטרפו נזקיה, וישמשו נשק ביד המתנגדים לבית המשפט העליון. הפגיעה הצפויה במוסד בית המשפט העליון נוכח מה שנראה כמניעים אישיים מצד שופטיו, עלולה להיות קשה מכל פגיעה שנבעה מביקורת נגד מערכת המשפט.
___________________________
הערה: הכותב הגיש עתירות פרטיות וטיפל בשנים האחרונות רבות בכל נושא הקצאת כספים לעמותות ולגופים נתמכים.
