פרשת השופטת אלשיך היא פרשה קשה ומביכה. מצב דברים בו מועלית טענה לפיה כי שופטת ותיקה ומוערכת שינתה שלא כדין פרוטוקול דיון ושינוי זה עלול היה לשרת תלונה משמעתית שהוגשה נגד עו"ד הוא מצב דברים חמור. קיומו של חשש שהשינוי שנערך אינו תואם את מה שהתרחש בדיון חמור שבעתיים ודומה שעל כך אין מחלוקת.
קראתי את החלטת כב' נשיא בית המשפט העליון וכן את מכתבם של ראשי חמשת המחוזות בלשכת עורכי הדין ועמדתם של האחרונים נראית לי נכונה יותר ומשקפת יותר את הנורמות המחמירות החלות על שופטי ישראל בהתנהלותם על כס המשפט ואף בחיים האישיים. אומנם לעתים נראה שהחמרת יתר עלולה לגרום לפגיעות מכאיבות ואולי לא מוצדקות, אך בצדק צוין על-ידי ראשי המחוזות כי בנושאים אלו חל הכלל לפיו "כשיש ספק אז אין ספק". ראוי שעל שופטים יחולו אמות מידה מחמירות יותר מאלו החלות על אישי ציבור אחרים. אין אני מביע דעה ביחס לאשמתה או חפותה של השופטת הנכבדה ולא לכך נועדה רשימה זו.
מוצא מ'הסבך'
על-פי הוראות סעיף 18(א) לחוק בתי המשפט הסמכות הבלעדית להגיש קובלנה נגד שופט לבית הדין המשמעתי היא בידי שר המשפטים. אין החוק קובע חובת התייעצות עם נשיא בית המשפט העליון, או עם כל גורם אחר. אין החוק גם מציע הסדרי פשרה כתחליף להחלטה אם לנקוט או לא לנקוט בהליך משמעתי כאשר יש הצדקה עניינית לכך.
ההתייעצות שקיים שר המשפטים עם נשיא בית המשפט העליון אינה תואמת את כוונת המחוקק ואינה ראויה. כך גם המגעים עם ראשי המחוזות והשופטת על-מנת למצוא מוצא מ"הסבך". ניתן לומר על התנהלות שר המשפטים שמרוב רצון לא להסתבך ולהלך בין הטיפות, תכונה המאפיינת חסרי כושר הכרעה, הוא הצליח לסבך את הדברים ולגרום נזק ללא קשר להכרעתו בעניין השופטת - אם בכלל תהיה הכרעה כזו. הרושם כרגע הוא שהשר יתלבט עד למועד פרישתה של השופטת מה שממילא יגרום לכך שלא ייזקק להכריע. אם ליועץ המשפטי נדרשים שנים להכריע בתיק ליברמן מדוע אין השר יכול למשוך את החלטתו לפרק זמן דומה?
יוביל למשבר אמון
ההתייעצות שקיים השר עם נשיא בית המשפט העליון הייתה טעות. הנשיא הוא בעל סמכות ותפקיד בכל הנוגע להמשך כהונתם של שופטים והוא, או שופטי בית המשפט העליון האחרים, מכהנים בבית הדין המשמעתי של השופטים. במקרה והשר יחליט לעשות שימוש בסמכותו ויורה על הגשת קובלנה נגד השופטת אלשיך, המלצתו של נשיא בית המשפט העליון תתפרש בציבור כהנחיה לשופטי בית הדין המשמעתי שידונו בעניינה (שרובם הם שופטי בית המשפט העליון) לאמץ גישה נוחה יותר לשופטת. היה ויחליט לאמץ את המלצת הנשיא וימנע מהגשת קובלנה, הציבור יפרש החלטה זו כאי רצון לפתוח בהליך שתוצאתו ברורה לאור הבעת עמדתו המוקדמת של הנשיא. כך או כך עירוב התחומים בין גורם מייעץ לגורם מחליט יביא לתוצאה לא רצויה ולמשבר אמון.
בכל מקרה אמון הציבור במערכת המשפט עלול להיפגע בשל נקיטת הליך ההתייעצות שאסור היה לנקוט בו. מובן לחלוטין הרצון לשמוע עמדות שונות לצורך הפעלת שיקול הדעת בנושא זה, אולם אם נזקק נאמן לייעוץ לצורך גיבוש החלטתו, הרי שיכול היה לקיים התייעצות בלתי פורמלית עם גורמי חוץ רבים ונכבדים ובכללם שופטי בית המשפט העליון ונשיאיו בדימוס. פניה לנשיא בית המשפט העליון בנושא זה יצרה את הרושם שהתייעצות עמו היא תנאי להכרעה בכל הנוגע להעמדת שופט לדין משמעתי ותנאי זה אינו מופיע בחוק ולא בכדי.
כך גם פסולים המפגשים עם ראשי המחוזות ועם עורך הדין ארגז על-מנת להגיע ל"נוסחה מוסכמת" ל"סיום הפרשה". מפגשים אלו עלולים ליצור רושם כי במקום הכרעה המתבקשת בעניין חמור מעדיף השר לחפש עסקה ממנה כולם ייצאו מרוצים, או בלתי מרוצים, במידה שווה. כך לא אמור לפעול מי שנושא בתפקיד מעין שיפוטי.
יש אש שמנסים לכבות
זכורה היטב פרשת השופטת
הילה כהן. בזמנו סברתי, בדעת מיעוט, כי החמירו עם השופטת מעבר לכל פרופורציה בשל עניין טכני במהותו. המעיין בדוח הנציב בפרשת אלשיך לא יכול שלא להשתכנע כי החשדות שיוחסו לשופטת אלשיך חמורים לאין שיעור מאלו שיוחסו בעבר לשופטת כהן. אי-אפשר למרוח ולטייח בסיטואציה כזו. על השר לגבש עמדה אם אכן קיים בסיס בראיות להגשת קובלנה ואם לאו ועליו להחליט בהתאם. המריחה הזו רק משכנעת את הציבור שיש עשן ויש אש אבל מנסים לכבות אותה מבלי לעורר תשומת לב מיותרת.
בסופו של יום עוד יתברר שהשאלה היא על כן אינה אם האזרח מן השורה רשאי לצפות לשוויון בפני החוק ולשוויון באכיפת החוק.
כיום כל שופט מכהן ישאל את עצמו האם הוא כשופט היה נהנה בנסיבות דומות מהיחס המועדף לו זכתה השופטת אלשיך? אם שופטי ישראל יחששו שהם עצמם אינם שווים בפני החוק מה עתיד לחשוב על כך בוזגלו? 
