בכיתה ד' התחלנו ללמוד אנגלית. ככה זה היה לפני עשרים וחמש שנה. היום, מתחילים ללמוד אנגלית כבר מהגן. יש אימהות שמשמיעות קונצרטים לעובר שבבטנם, כי מחקרים הראו שזה תורם להתפתחות העובר. מניסיון, קונצרטים טובים להתפתחות, בעיקר התפתחות סעיף העצבים אצל האבא.
יש גם קלטות באנגלית לשיפור השפה אצל תינוקות שרק נולדו. זה יעזור להם בעתיד להתקבל להקבצה של חמש יחידות באנגלית, ויעזור להם להבין מה ההורים מדברים ביניהם כדי שהילדים לא יבינו.
אחר כך הגענו לחטיבת הביניים והתחלנו ללמוד שרטוט. שרטוט ממש, עם מחוגה ועם סרגלי טי, שבלטו מתוך התיקים שלנו כאילו היינו לפחות קשרי מ"פ, תפקיד שחלק מאיתנו עשו בשירותם הצבאי. בשיעור שרטוט למדנו דברים מעניינים. למדנו לצייר עיגול בתוך משולש ומשולש בתוך עיגול. למבחן הסיום היינו צריכים לצייר מגן דוד עם קווים מקבילים.
בחצר בית הספר בו למדתי היו גם מבנים שנקראו סדנאות. ישבו שמה תלמידים שלמדו מכונאות ולעבודת הגמר הם בנו רכב המכונה "באגי", שזה סוג של מכסחת דשא עם כיסא, שעליו ישב התלמיד המצטיין שניהל את בנייתו, וכל בית הספר בא לראות אותו נוסע במהירות של חמישה קמ"ש. כמה דקות אחרי שמענו עוד רעשים, שהיו הרגעים האחרונים של אותה מכונית, אבל זה כבר לא שינה לאף אחד. באותם סדנאות, שוכנו גם כיתות התפירה והבישול, מסגרות וחרטות.
פעם למדו דברים כמו בישול. את תוצרת החוג יכלו להכיר המתפללים שהגיעו לליל השימורים שנערך בבית הספר. מדוע דווקא אז הם הציעו את מרכולתם? אולי כי עייפות חזקה יכולה לטשטש כל טעם, נורא ככל שיהיה.
או שחור, או לבן הדור שלי, ראה רק את סיומה של אותה תקופה, שהתחילה הרבה שנים קודם לכן בבתי ספר, שהציגו בעיקר כיתות מקצועיות, ובכל שכבה הוקצתה כיתה אחת בקושי של תלמידים שלמדו לבגרות.
הכיתות האלה הוקמו פעם רק במקומות מסוימים - עיירות פיתוח למשל. התפיסה האדנותית של ראשי החינוך והשלטון של פעם, הפנתה הכשרה מקצועית רק לערי פיתוח, ובו "זכו" מין הסתם רק תלמידים ממוצא מזרחי. החלוקה הייתה ברורה. הלבנים יוציאו תעודת בגרות, והשחורים יעבדו בעבודות שחורות. ואם יש מישהו שיכול להגיע לבגרות והוא ממש יתעקש אז נשים אותו בכיתה של הבגרויות. אבל גם שם המקומות מוקצבים.
וכמו בכל דבר אחר אצלנו - או שחור או לבן. קמו אנשי חינוך שהבינו שזה לא יכול להימשך ככה. הם החליטו לעשות סוף לחינוך האפלייתי הזה ויצאו בסיסמא של "לכולם מגיעה תעודת בגרות". הכיתות המקצועיות נסגרו בזה אחר זה וכולם הפכו להיות כיתות לבגרויות. ריאלי, הומאני, מב"ר, אומ"ץ, כולם לבגרות.
גם בצה"ל משתפרים בשירותי בצה"ל, לפני יותר מעשר שנים, זה היה די ברור שהעולים מרוסיה שאינם מתאימים לשירות קרבי, הולכים להיות טבחים או נהגים. ואז התעוררו מי שהתעוררו וקראו לזה אפליה.
העולים מרוסיה הפסיקו להגיע למטבחים ולהגה. את זה עושים כבר העולים מאתיופיה.
האם כולם צריכים בגרות? נתונים מלמדים כי בין השנים 2009-1992, גדל תקציב החינוך העל יסודי של ממשלת ישראל מ-4.3 מיליארד שקל לקרוב ל-8.1 מיליארד שקל. באותו פרק זמן, תקציב החינוך המקצועי במשרד החינוך ירד מ-154 מיליון שקל ל-68 מיליון שקל.
השאלה היא: האם כולם צריכים בגרות? האם זה מתאים לכולם? יש לא מעט אנשים שאני מכיר, שלשבת וללמוד לא היה ממש בראש שלהם, וגם הבגרות שלהם לא הועילה להם בהרבה. הם טובים בדברים אחרים. הם יכולים לעשות דברים מדהימים בנגרות, בברזל, בצבע. הם יכולים לפתוח מכסה מנוע ובאמת להבין מה קורה שם. שלא כמוני, הם יודעים מה לעשות כשהברז דולף, כשהחשמל לא דולק. מה אנחנו עושים איתם? מבטלים את הידע שלהם ומכריחים אותם לעשות משהו שהם לא רוצים ולא מתאים להם.
לא חשבנו לרגע לקחת אותם, לפתוח להם כיתות מקצועיות אמיתיות, מודרניות, עם מיטב המורים ומיטב המיכשור, ולתת להם כלים משמעותיים ויעילים להמשך חייהם. לא רק אני אומר את זה.
סטף ורטהימר - מראשי התעשיינים, ועוד רבים מראשי התעשיה משוועים לידיים עובדות. המחסור הזה נפתר זמנית עם הגעתם של העולים מרוסיה, אבל הוא שוב מורגש. השארנו את שיעורי המקצוע בשוליים שבשוליים ועכשיו חסרים. חסר לנו. חסר למדינה שלנו.
