|
|
הקשיש הסיעודי ומשפחתו הופכים לטרף קל [צילום: AP]
|
|
|
|
|
יש לי אבא שבינואר ימלאו לו 99. עד גיל 98.5 היה עצמאי, בריא לחלוטין (עם הכדורים הסטנדרטיים של לחץ דם וכדומה לגילאים הללו), וגם צלילות מוחו הייתה ללא רבב.
פתאום...בגרף יורד חדות...השתבש הסדר הטבעי. כרגע הוא לא מתפקד. בכלל. לא הולך. שוכב כל היום והלילה. לא אוכל. לפעמים משהו קטן. עושה צרכיו בחיתול. מדבר שטויות.
כל זה קרה ברגע. רגע כזה מגיע לכל אחד מאיתנו. הרגע הזה שונה אצל כל אחד ואחד, אבל המכנה המשותף הוא: הגעת לרגע בו הפכת תלוי באופן מוחלט באחרים וכל רצונך הוא רק...למות!
כאן נכנס החוק העקום לתמונה, ואם נדייק – נכנסת כאן הדילמה האנושית שהמחוקק לא מצא לה פתרון.
לכולם ברור שאין חזרה מרגע כזה. המצב יכול רק להחמיר, ועימו הסבל של כולם: הקשיש הסיעודי – ומשפחתו.
אבל יש עטים ונצים רבים החוגגים מסביב. בתי חולים. בתי אבות. יצרני טיטולים וצרכים אחרים לסיעודיים. יצרני מזון מיוחד לקשישים. יצרני תרופות. ורשימה ארוכה של שוחרים לטרף המאוד קל: כי איזו משפחה תסרב להעניק ליקירה את המיטב בימיו האחרונים?
רוב מוחלט באוכלוסיה אינו מוכן "לחיות" במצב סופני כזה. השאלה המתבקשת היא: למה רוב מקבלי ההחלטות טרם הבינו שיש רגע שמוטב להרדים את הקשיש הסיעודי – כי המשך הזנתו בכל מיני וריאציות ל"חיים"... גרועה ממוות?!
