תחילת מפולת השלגים היה הייתה ילדה קטנה שהחליטה לצאת לרחוב במחאה פרטית על שכר הדירה הגבוה הנדרש ממנה. היא לא הייתה הראשונה שעשתה מעשה. היו רבים וטובים שיצאו לאלף סוגי מחאה פרטית וציבורית – ואף אחד לא שם עליהם. אבל הפעם היא הגיעה מהברנז'ה. יש יותר טוב מזה? כבר בשניה הראשונה שהיא מעמיסה את האוהל הקטן שלה... התחילו התמונות זורמות לתקשורת.
יופי של סיפור. תראו לאן זה הגיע...
הציבור שראה בתקשורת שניתן אות הזינוק כאילו היינו מדינה שפויה כמו נניח מצרים, לוב, סוריה... התחיל מוציא מתוך תוכו את כל הזעם והתיסכול רב השנים, והתחילו מצטרפים לטלוויזיה שליבתה את האש החדשה במלוא עוצמתה. השיא הגיע כשחצי מיליון ממורמרים יצאו לכיכר המרכזית להפגנות בת"א... וצעקו מה שאמרו להם לצעוק: "העם דורש צדק חברתי".
ההמשך היסטוריה – והיסטריה...
מיד צצו להם כל מיני מטפסי הרים מושלגים לכבוש את האופציה להגיע לכנסת הבאה ובכך לסדר לעצמם "צדק חברתי"... וכולנו חווים מאותו רגע רק... מפולת שלגים ענקית המאיימת לחסל את כל תקוותינו.
ההתבוססות בביצה
מה באמת קרה מאז? ממש לא סודי. המחירים בשמיים. של מה?... של הכל. הטייקונים קורסים, ומפטרים על ימין ועל שמאל. השלטון המושחת שהתעשט ויצא מהמילכוד הלא מאורגן – רודה בעם כאילו הוא אוויר.
בקיצור, אנחנו טובעים בביצה ענקית שנשארה אחרי מפולת השלגים שכביכול התחילה ברצון לשינוי כיוון, לצמיחה כלכלית, לרוגע נפשי, ולשידרוג רמת החיים לסבירה ומעלה... והנה אנחנו רואים רק שחור. לא. זה לא לילה. בלילה יש כוכבים, ירח, אורות הכרך... השחור הזה הוא מה שאנו רואים... בעיקר מהלב.
תעיפו ממני את כל דוברי הממשלה וספיחיהם בכנסת, ואם תרצו להמשיך ולהאמין שמצב הכלכלה העולמי מחייב העלאת הדלק בישראל... ניפוח בועת מחירי הדיור... התעשרות זדונית של המיגזר החזק באמצעות מוצרי המזון... והכל... תאמינו... ואל תתנו לעובדות הכאוטיות לבלבל אתכם.
אני בתמימותי רואה את המשפחה הישראלית העונה לסקרים: "כיף לחיות בישראל יותר מכל מדינה אחרת", מתוך כיסם... מציץ בין סדיניהם ושומע את הבכי... מתחבא מאחורי הקיר ושומע את הקשיים הנערמים במקום העבודה... עומד מאחורי המובטלים המשתרכים בתורי ענק בלשכות העבודה – ומצלם את פניהם הכבויות... ומנשים עצמי בתוך ניידת לטיפול נמרץ ליד מוסדות הביטוח הלאומי, משרדי הרווחה, בתי המשפט... ומקווה בשבילם שמישהו יעיר אותם מהסיוט הזה בו הם טובעים כל יום עמוק יותר.
הפתרון
לשאלה "מה עושים?" אין תשובה... כי גם אם יש (ויש...) – אף אחד לא נשאר לשמוע אותה. זוהי תופעה ישראלית שפרוינד עדיין מתהפך בקיברו כדי לתקן את כל התורה שלו ולתאמה עם היישוב היהודי בארץ ישראל.
הרי יכלו להתארגן ולמצוא פתרונות. האם חסרים מוחות מבריקים במדינה הקטנה שלנו? כמה קטנה – כך גדולה באופציות ההשרדות והצמיחה – אלף מונים יותר מכל מעצמה אחרת.
אבל זה לא קורה.
זה לא קורה, ואני יודע בדיוק למה. כי אף אחד לא יפרגן לרעהו. אף אחד לא יתן לאחר להוביל. את החתרנות הבלתי נלאית לא המציא
שמעון פרס. הוא היה רק אדריכל קטן בתחום, ועובדה שדווקא הוא שרד – כאשר כל האחרים שהוא סובב על האצבע הקטנה שלו – כבר מזמן לא איתנו. אז מי מוכן להיות המוביל כאשר יותר מלמעלה מכל ספק – ישימו לו מקלות ברזל בין הרגליים ו/או גלגלי מכוניתו?!
דברי טעם לא יעזרו להמתקת המאמר הזה שכל אחד רשאי להתייחס אליו לפי מיטב הבנתו. דברי טעם הם עניין לאניני טעם... ועל אנינות טעם ניתן לדבר רק במסגרת אלפי תוכניות האוכל המציפות אותנו – כדוגמה צורמת לתורי הענק בבתי התמחוי. זוהי בבואת עם ישראל שהתחיל לעשות מחאה, נתן לכמה דמויות להתעלק עליו, גרם להפך הנכון והרצוי, התעלם מכל נורות האזהרה האדומים (מלבד מאלה שבפתחי החלונות האדומים...), וממשיך לענות על סקרים ש"הכל טוב" – חוזר הביתה, לעבודה, לכביש... ותופס את הראש: "איזה מטומטם אני?"...
