"אנחנו מחלקי הקרח ועכשיו אנחנו צריכים להתמודד עם זה שהמציאו את המקרר" אמר דרור פויר, אחד המנהיגים הבולטים של התארגנות העיתונאים, למצלמות ערוץ 2. הוא התכוון לעיתונות המודפסת. פויר, יחד עם קבוצה גדלה והולכת של עיתונאים, בונים עכשיו מחדש באומץ לב ובתנופה חסרת-תקדים את מה שקרס כאן כליל: איגוד מקצועי אמיתי של עובדי מקצוע העיתונות.
הקביעה שלו על המקררים היא נוגה ומשעשעת בו-זמנית, אבל היא לא מדויקת. כשהומצאה הטלוויזיה חשבו שהרדיו מת, אבל הוא חי וקיים ומשגשג. גם הספרים, לפי התיאוריה הזאת, היו אמורים להיעלם מהעולם, אבל הם נכתבים, מודפסים, נכרכים, ונקראים בשקיקה. הילדים שלי, חייל ותיכוניסטית, מגששים בבוקר אל העיתון המודפס, מה שלא מונע מהם להיות צרכני אינטרנט נמרצים, צופי טלוויזיה, משאילי די.וי.די מהאוזן השלישית, וגם קוראי ספרים. התמונה בפוסט הזה צולמה בארוחת בוקר, לפני שמונה שנים, כשהיו קטנים, וזו הייתה תמונה שגרתית.
תוכנית הצלה והשקעה בפרינט בעולם מגוון ומשתנה יש מקום למגוון אדיר של סוגי מדיה, ולמילה המודפסת על נייר, זו שלא מרצדת ונעלמת אלא מוגשת בפורמט שחייו ארוכים קצת יותר, שיש בו מקום גם לטקסטים ארוכים ומורכבים יותר, יש מקום ונחיצות.
ארצות המערב מכירות בחשיבותו של הפרינט לדמוקרטיה, לתרבות, להשכלה ודעת, וגם לעובדה שמדובר במחולל תעסוקה חשוב. הן לא מספידות את הפרינט ובוודאי לא הורגות אותו, אלא תומכות בו באופן פעיל ועל-פי חוק. זה קורה תחת ממשלות שמרניות וסוציאליסטיות כאחד. בצרפת, למשל, היה זה דווקא סרקוזי שהנהיג תוכנית מקיפה לתמיכה בפרינט.
מענקים לעיתונים שאינם מובילים בשוק לצורך שמירת מגוון; מנוי שנתי חינם לעיתון יומי לצעירים; הלוואות וערבויות לצורך רפורמות ומודרניזציה של ציוד; פטור ממס חברות, מע"מ מופחת - זו רשימה חלקית בהחלט של צעדים אקטיביים שננקטים בבריטניה, בצרפת, בשבדיה, בהולנד ועוד.
לפני שלוש שנים, מצוידת במחקר שהזמנתי ממחלקת המחקר של הכנסת, ניסיתי להכין את הקרקע לחקיקה ברוח הזאת. הרעיון היה לגבש תוכנית הצלה והשקעה בפרינט בתמהיל שמתאים לישראל, תוך רתימה של משרד הביטחון ומשרד החינוך. מנוי לעיתון לחיילים, והכנסת עיתונים יומיים למערכת החינוך, תוך שילוב עם לימוד אזרחות וקריאה ביקורתית ומודרכת.
גורמי התקשורת הבכירים שנפגשתי איתם בעניין לא הראו סימני התלהבות, מקצתם לא היו מוכנים למשהו שהוא פחות ממותו המוחלט של יריב כזה או אחר. התוכנית הזאת מונחת אפוא במגרה, מחכה לשעת כושר ולרוח גבית של המטופל עצמו.
על דמוקרטיה והתאגדות אין דמוקרטיה בלי תקשורת, ותופעות השמחה לאיד על קריסתם של כלי תקשורת, הן בעיקר מכמירות לב, משום שיש כאן הרס עצמי של השמחים לאיד. התקשורת, לטוב ולרע, היא כלי בסיסי לקיומה של החברה האנושית כפי שאנחנו מכירים אותה. בלעדיה אפשר לחסוך זמן ולחזור למשטר מלוכני. זה צינור המידע, הפרשנות והביקורת המתווך את המציאות אל בני
האדם. נכון שהתווך הוא לפעמים מוטה, מסולף, אינטרסנטי או לוקה בעיוורון, אבל זה ממש לא העניין. דווקא משום כך חיוני שיהיו הרבה כלי תקשורת. שאינטרס, או אג'נדה, או זיקה פוליטית של כלי תקשורת אחד, יאוזנו בידי האחר. הריבוי הזה בסכנה.
עובדי
מעריב קמים למציאות אפלה. בלי משכורות, ועם עתיד קודר. פיטורים של 1,500 עובדים הם לא פחות מטרגדיה אישית וכלכלית לכל אחד מהמפוטרים, והם גם מהלומה למשק ופגיעה ישירה בבטן הרכה של מעמד הביניים. מעולם לא הומחשו באופן ברור ונוקב כל-כך הדמיון המעמדי, הכלכלי והחברתי בין פועלי פניציה, למשל, ובין אנשי תקשורת, שלא מעטים מהם חשבו, בטעות, שהם דומים יותר לקומץ מנהלים ובעלי שליטה.
יש מקום לאופטימיות בתוך הקריסה המפחידה של התקשורת החופשית בישראל, ובין שלל המעשים המגונים שמתבצעים היום בתקשורת לכל סוגיה - יש התרחשות אחת שהיא חיונית ואופטימית: הקמתם של הוועדים ושל איגוד העיתונאים.
במשולש בעלים-מדינה-עובדים, נמחקו האחרונים לחלוטין, ונשארו פרטים מבוהלים, שחוקי שכר, נטולי גיבוי קבוצתי או מינימום של ביטחון תעסוקתי, וחסרי יכולת להפגין חוט שדרה מקצועי תקיף אל מול גחמות משתנות של הבעלים.
עכשיו זה משתנה. בערוץ 10, למשל, מסתמן שהוועד בהנהגתו של מתן חודורוב, ועד שההנהלה התנכלה לו בתחילת הדרך ועשתה הכל למנוע את הקמתו - הוא זה שיציל את הערוץ. גם הבחירה בהסתדרות כארגון הגג היא בחירה בוגרת, מדויקת ומעצימה, והיא עושה את החיבור הכל-כך נדרש בין הכתב הכלכלי הממושקף ובין פועל הזכוכית בפניציה.
