צריך להודות כי נאומו של
בנימין נתניהו בו מדובר בימים האחרונים ובו עוד ידובר מעתה ועד לפצצה, הוא נאום מצוין.
אין לישראל מדינאים ואנשי רוח רבים שהיו מצליחים לכלול בנאום ממוקד אחד את הבעייתיות של התגרענות אירן, ויחד עם זאת להעביר מסרים תקיפים והחלטיים, ולשים גבולות - ללא התלהמות וללא ירידה לרמת השיח הבינלאומי המתנהל בפועל בנדון.
הנאום מבריק לרבות בהשוואה עם נאומי ראשי מדינות ומעצמות מהצד שלנו. אין כל ספק כי נתניהו הפגין בנאום רהוט זה את יכולותיו, ואנו רשאים להתפאר בראש
ממשלה משכמו ומעלה - ראש ממשלה בליגה בינלאומית, המוביל בליגה זו.
הנאום הוא נאומו של נציג העולם החופשי, ושם אנו נמצאים. אלא שאף על-פי כן, השתיקה עדיפה עליו. הייתי מעדיף מעשים על דיבורים. מה שחסר בעולם בכלל ובמזרח התיכון בפרט, אינו עוד נאום מבריק (ודומה כי לא צריך כלל להצהיר הצהרות כדי להבהיר הבהרות) אלא מעשים; הדברים ידועים וגלויים, ויש עדיפות גדולה למעשים שטרם נעשו.
לא מזיק איני סבור שהנאום גרם נזק למדינת ישראל, אלא שהוא לא הועיל. איני סבור שלאחר נאום כזה ברור לאירנים כי עד למועד עתיד כלשהו מדינת ישראל תמתין בחוסר מעש, ויש למדינת ישראל אותן אופציות להגן על עצמה כפי שהיו לה ללא הנאום. ובכל זאת, העדפתי היא - בלעדי נאום מבריק זה.
ההמלצה שניתנת בדיעבד, בדבר היעדר הנאום הנדון, היא המלצה בת תוקף - בין אם מדינת ישראל תפעל פעולה כלשהי בטווח הקרוב ובין אם מדינת ישראל תימנע מפעולה מסיבות ענייניות; בין אם מדינת ישראל תפעל לבדה ותפתיע אפילו את ארה"ב ובין אם מדינת ישראל תפעל בתיאום או בשיתוף עם מדינות אחרות.
החשאיות במקרה הנדון משרתת טוב יותר את האינטרסים של מדינת ישראל, בשל גורם ההפתעה, בשל גורם ההרתעה, בשל ההימנעות מדו-שיח עם מי שאינו ראוי למענה, ובשל הצניעות. מה שצריך לעשות - ככל שגם אפשר, וזו שאלה כלל לא פשוטה - עושים.
