בוגרים יקרים, דיקן הפקולטה, חברי סגל הפקולטה, הורים ובני משפחה, מוריי ורבותיי.
ראשית, ברכת מזל טוב חמה, ומקרב לב. היום הוא יום חג עבורכם, היום שבו אתם מקבלים תואר שהוא נקודת סיום לדרך לא קצרה ורבת מאמץ, של תקופת לימודים ארוכה. ברכת המזל טוב היא לכם - הבוגרים הטריים - וגם לבני המשפחה שודאי סייעו בדרך, בעידוד, באהבה, בתמיכה - גם הכלכלית, וגם המוראלית. מאחורי התואר האקדמי שאתם מקבלים היום, עומדת ההחלטה הגורלית שקיבלתם באותו יום רחוק - ההחלטה ללמוד משפטים, ועומדות גם אותן החלטות רבות, רבות מאד, שקיבלתם בהמשך - אותן החלטות יום-יומיות הדרושות על-מנת להשתתף ולהצליח בהליך הארוך הזה של קבלת התואר האקדמי בלימודי המשפטים. דרושים הרבה כוחות - כוחות שכל, כוחות נפש, כוחות של מאמץ ועבודה קשה, וכוחות של תמיכה ועידוד מצד חברים ומשפחה, כדי להגיע ליום הזה, וכל אחד ואחד מכם ניצב פה היום, משום שהוא ניחן בכוחות הללו.
התואר האקדמי משול לשער - שער דרכו עוברים, ורק אז מתחילים בלימוד האמיתי, ואת מה שאנו לומדים יום-יום בעולם העשייה, לא נלמד בשום מוסד אקדמי. אני מתאר לעצמי שהוזמנתי לדבר כאן היום, בקשר למקצת מאותה דרך שעשיתי, ושאני נמצא כעת בעיצומה, עתה כפרקליט המדינה. חשבתי ביני לבין עצמי, מהו תוכן הדברים שהייתי רוצה לחלוק עמכם מתוך הדרך האישית שלי, בשעה שאתם ניצבים בשער הפרטי שלכם, רגע לפני שאתם יוצאים לעולם המעשה, כל איש ואישה על פי דרכו; החלטתי שאני רוצה לדבר איתכם על מה שאני מאמין בו בתחום סגנון הביטוי, צורת הביטוי; לשתף אתכם במקצת המחשבות שלי לגבי כוחן של מילים.
כולנו רוצים לחיות במדינה רגועה, הוגנת, שיש בה נועם ושלווה, כבוד, רעות וערבות הדדית. מדינה שיש בה אכפתיות ודאגה לחלש, מדינה שיש בה צדק, ומדינה שיש בה גם רכות. מדינה ערכית, מצפונית גם שקטה ורוגעת.
המציאות הקשה שכולנו חיים בה, רחוקה מכך. לצערי, ניתן רק לשער שהימים שיבואו, יהיו קשים וכואבים עוד יותר. אנו צופים ימים של מחלוקת, של כאב אנושי, של מצוקה קשה. הקרע החברתי בתחומי חיינו השונים אינו פשוט. החברה שסועה ומפוצלת. איננו רואים היום הסכמות רחבות; הימים, השבועות והחודשים הקרובים יהיו קשים עוד יותר.
דווקא על רקע הנתונים האלה, אני מאמין שיש חלק מסויים במציאות חייו של כל אחד ואחת מאיתנו, הניתן לשינוי ולהשפעה באופן הישיר ביותר; לא בשמים היא, אלא "בפינו ובלבבנו" לעשותו; ישנה מציאות שביכולתנו אנו לקבוע אותה, ושאנחנו המשפיעים עליה. שכן: מה שכל אחד ואחת מאיתנו עושה בפינה הפרטית שלו, שלי, שלכם - הוא שיקבע ויעצב את המציאות במעגלים הקטנים של החיים. מעגלים אלה אמנם מתחילים "בקטן" - בסביבת העבודה, או בהווי הבניין המשותף וועד הבית המסוכסך, אך אלה מעגלים שכמו אבן הנופלת לאגם מים - הולכים ומתרחבים, ומשפיעים הלאה והלאה.
גם אם, כחברה, לא נוכל תמיד להסכים על תכנים ומהות משותפת, לפחות נוכל להסכים על הדרך: נסכים על צורת ההידברות, על הכבוד ההדדי, על ההגינות, על הערכים הפנימיים שלנו לגבי צורת השיח הציבורי והאישי, לגבי צורת התקשורת וההתבטאות של כל אחד ואחד מאיתנו; נשנה ביחד את סגנון הדיבור שאנחנו מאמצים לעצמנו כחברה, וכפרטים בתוכה.
וכאן אני מגיע לדבר על המעגל שרובכם תיקחו בו חלק מעתה ואילך, שהוא מעגל עורכי הדין בישראל:
רובכם עומדים לקחת חלק בעולם העשייה המשפטי; אתם - דור ומחזור של בוגרי פקולטה למשפטים - הנכם עתודות עורכי הדין הצעירים שלנו, בעתיד הלא רחוק. ואתם, ההולכים ומשתלבים בשורותיו של מקצוע "נחשב" - יודעים בוודאי גם שהמקצוע הזה הוא בעל פוטנציאל של "נשגב" - נשגב - בגלל האידיאלים של צדק והוגנות, שהם האידיאלים העומדים ביסוד המקצוע כולו.
שיטת המשפט הישראלית, כמו רבות משיטות המשפט המודרניות, היא שיטת המשפט האדוורסרית. ובעברית: "שיטת היריבות". ביסוד השיטה מצויה האמונה כי בדרכי יריבות, כגון על-ידי חקירה נגדית צולבת, יצליחו הצדדים היריבים להביא את האמת אל אולם בית המשפט, וליתן כלים ראויים לשופט להכריע בעובדות, ולשפוט משפט צדק. כמובן שיש לשיטה על מה לסמוך.
אלא שתנאי מוקדם להגעה אל תוצאה של אמת וצדק - הוא, שהדרך עצמה תהיה דרך של אמת, ודרך של הוגנות. אני אכן מאמין, שטיב התהליך מכתיב את טיב התוצאה.
ישאל השואל: "שיטה אדוורסריות", "שיטת היריבות" - כיצד היא משתלבת עם הוגנות, עם נועם, עם מכובדות וכבוד הדדי?
המציאות מוכיחה שאכן יש קושי, קושי רב מאד, בתחום הזה. השופט חיים כהן התייחס לכך באחד ממאמריו, בתארו מציאות עגומה למדיי:
"כל אחד מבעלי הדין מנסה להתגבר על יריבו בכל התחבולות האפשריות, להעלים מעיני השופט כל דבר העלול להזיק לאינטרסים שלו, ולהטות לב השופט לטובתו אף בניגוד לאמת."
גם אם זנחנו את האלימות כדרך לפתרון סכסוכים, מדגיש השופט המנוח חיים כהן, הרי שהשנינות והסילוף של האמת, מסוכנים לחברה מתוקנת לא פחות מאלימות ממש. והוא מביא בעצב מדבריו של ג'ורג' ברנרד שאו, כי השיטה השיפוטית האדוורסרית מושתתת אך ורק על ההנחה, שאם תסית שקרן אחד בשקרן אחר, האמת תצא לאור.
יש שיהיו מוכנים להיות עדי שקר; אך רוב העדים המגיעים לבית המשפט להעיד, מגיעים כשהם אנשים ישרים, נבוכים ומפוחדים - והם מפוחדים לא רק מאימת מעמד המשפט, אלא מחמת תוקפנותם וחוסר אדיבותם של אותם עורכי דין המוציאים שם רע למקצוע כולו. עלבונות, צעקות, הפחדה של ממש - יש מי שמרשה לעצמו לנהוג כך. העד המבוהל - יהיה הוא דובר אמת ככל שיהיה - עלול בהחלט להימנע מעדות לגבי דברים שצריך היה להעיד לגביהם, או להסתבך בסתירות של מה בכך, בגלל ההפחדה, והמתקפה הלא הוגנת;
מי שלוקח את "שיטת היריבות" כמה צעדים רחוק מדיי שוכח שהרעיון הבסיסי של השיטה המשפטית הוא שהבאת ראיות ורעיונות על-ידי שני צדדים נוגדים, באופן ענייני והגון, תביא לליבון, לבהירות, לגילוי האמת, ולעשיית צדק בסופו של דבר. השכחה הזו מביאה לכדי יצירת אוירה של התקפות והשמצות ללא בסיס ענייני; התבטאויות אלה מופנות כלפי העדים וכלפי כל הדמויות האחרות במערכה: שופטים. עורכי דין של הצד שכנגד. פרקליטים מהפרקליטות.
אני ער כמובן לאבחנה בין התקפות והשמצות, לבין ביקורת לגיטימית, עניינית, ובונה.
כאשר מאן-דהו מבקש לבוא ולהשמיע ביקורת עניינית וכנה, אני מאלה המאמינים בכל ליבי שהביקורת הזו חייבת להישמע, ושמצווה היא ממש להשמיע אותה, ולהקשיב לה. אין חברה אנושית שאין בה פגמים, אין מערכת משפט שהיא מושלמת, ואין נושאי משרה או מבצעי תפקיד מושלמים ומורמים מעם או מביקורת. אמנם, כאשר הביקורת הולכת וגוברת, אמון הציבור במערכת המבוקרת, הולך ופוחת. אלא שיש מצבים בהם עלינו להודות בכך שאותו כרסום באמון הציבור, או החשש לפגיעה בו, קשורים סיבתית לתקלות שאכן אירעו מדי פעם בתפקוד מערכת המשפט, ולא לביקורת שהושמעה אגב כך.
על אלה יש לקחת אחריות. בעיניי, אחד ההבדלים המרכזיים בין חברה מתוקנת ודמוקרטית לבין מדינת עולם שלישי, הוא בשאלה, האם אותה המדינה מוכנה להודות בכך שיש דברים הדרושים תיקון ושינוי, והאם גם שמים למטרה לעשות את כל הדרוש, כדי לתקן ולעקור את הרע.
זו בעיניי גם חובתו של כל אזרח לראות עוולות, ולא להסתיר פניו, או להפנות גב. האזרח הוא המניע את תהליך התיקון. חובתו היא להיות מעורב, להפנות, לבקש שהעוול יתוקן. במובן הזה, כולנו חיילים במדינה הזו, והמשימה שלנו, של כולנו, היא לתקן אותה. לא אפריז אם אומר שזו הציונות של ימינו: לתקן את הדרוש תיקון, ליצב ולשפר את המבנה שהוקם כאן בעמל כה רב, ובהקרבה כה גדולה.
דווקא משום שדמות המדינה כל כך יקרה לנו, אני עומד בפניכם ויוצא נגד אותה תת-תרבות של מילים בוטות ומתלהמות, שאין בינן לבין התבטאות עניינית ומקצועית, ולא כלום. ביקורת לגיטימית על הפרקליטות, על בית המשפט, או על עמית למקצוע - ודאי יש להשמיע, בפורום המתאים והענייני; חקירה נגדית צולבת ועניינית- זו ודאי חובתו המקצועית של עורך הדין; אבל יש קו גבול ברור וחד, המבדיל בין כל אלה, לבין סגנון התבטאות בעל מטענים של איבה, תוקפנות, עלבון והשפלה.
יש ונאשם או נחקר נוקט לשון שכזו, גם כאשר אין לו ביקורת אמיתית ועניינית להשמיע, ואת דבריו הוא משמיע בתקווה סמויה שיצליח להביא לאובדן אמון הציבור במערכת המשפט - מקום שמערכת אכיפת חוק איתנה מאיימת עליו. ויש ועורך דין יאמץ לעצמו סגנון דיבור שכזה, בתקווה נסתרת, שאולי זה יקדם אותו במשפט, או יקדם אותו בעיני הלקוח שלו או לקוחות פוטנציאלים; הוא אומר לעצמו ששמו ייצא למרחוק כתוקפן, כלוחם, כמנצח. לצערי, נראה לעתים שהמרוץ אחר הפרנסה והתחרות הקשה, גורמים לרצון של עורך הדין שכזה להתבלט בצד השלילי ביותר של המילה.
בדרך הזו נוצרה בשנים האחרונות מה שאני חש ומגדיר כ"אווירה של תוקפנות" - תוקפנות כלפי בית המשפט, כלפי רשויות אכיפת החוק בכלל, או כלפי הצד שכנגד. זו כמעט אופנה. ומי לא ירצה להיות אופנתי?
הנזק החברתי מסגנון התבטאות שכזה, הוא עצום, והעצב על כך רב: אף אחד מאיתנו איננו מעוניין בשיח ציבורי ומשפטי הדומה לשדה קרב. בסוף יום עבודה שכזה, הלום קרבות, השופטים, עורכי הדין, הפרקליטים, העדים, מגיעים הביתה בהרגשה קשה. אין סיבה שנשלים עם כך.
אומר אף זאת: התקפה המגיעה עד כדי דה-לגיטמיציה של הצד שכנגד עלולה אף להיות מסוכנת. אדם יודע מה המילים שיוצאות מפיו, אך אין הוא יודע מי ישמע אותן, והיכן תסתיים פגיעתן הרעה.
לא בכדי למדנו כולנו כי החיים והמוות ביד הלשון.
בעיניי, השיח המשפטי הוא רק מקרה פרטי, של תרבות השיח בכלל. אם השיח באולמות בית המשפט הפך בשנים האחרונות לנעים פחות, הרי שזו בעצם השתקפות של התוקפנות המילולית הכללית, שהפכה מנת חלקנו במדינה;
רצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, רצח לו ימלאו בעוד כשבוע תשע שנים, מזכיר לכולנו, מהו כוחן ההרסני של מילות הסתה, של התקפות מילוליות בלתי מרוסנות.
מה האמצעים העומדים לרשותנו, להתמודד עם התופעה הזו, לשנות אותה?:
אנחנו אנשי חוק. כלי העבודה שלנו הם המילים, ו"לחם חוקנו" - הוא אכן החוק. אנו רגילים לחפש את הפתרון לבעיה - בספר החוקים.
בהיבט "המעגל הקטן" שבו אני מדבר עמכם היום, הלוא הוא זה המתרחש בתוך אולם בית המשפט, ובפרט בשאלת אופן ההתבטאות כלפי עדים, למשל- יש בידינו לכאורה חוק ישן, ותיק וטוב:
סעיף 2 לחוק לתיקון סדרי הדין (חקירת עדים), תשי"ח-1957 קובע כי:
"בחקירת עד בבית משפט, לא ירשה בית המשפט חקירה אשר, לדעת בית המשפט, אינה לעניין הנידון ואינה הוגנת; ובפרט לא ירשה בית המשפט חקירה שיש בה משום עלבון, הפחדה, הטעיה או בין שאינם לעניין הנידון ואינם הוגנים."
בית המשפט אמור, אם כן, "לא להרשות" חקירה נגדית לא עניינית ומשפילה. אלא שסנקציה אין לצד הסעיף, ומה שישנו הוא בפועל מרחב די ניכר לפעולה של עורך הדין. בית המשפט אינו תמיד יכול לעצור את הפגיעה. במרבית המקרים התרופה הרגילה ביותר היא הבלגה, והשלמה עם אוירה עכורה הנוצרת באולם בית המשפט.
כמובן, שלא תמיד העדים הם המותקפים, לפעמים התופעות השליליות מתרחשות בזירות אחרות.
האם יש מזור בחוקים אחרים, כמו למשל, בחוק הפלילי?
ברור לכולנו שהחוק הפלילי מנסה להתמודד, בהצלחה חלקית בלבד, עם מקצת התופעות שעליהן אני מדבר;
כאמור, "שיטת היריבות", השיטה האדוורסרית, נסמכת על התקווה כי עדי ראיה יגיעו לבית המשפט, יעידו, יחקרו, וכך יהיו לבית המשפט כלים להגיע לאמת. וכיצד תגיב מערכת המשפט, במקרים של שיבוש הליכי חקירה או משפט? במקרים של עדות שקר? הדין הפלילי נאכף במקרים אלה, ככל שניתן. אך לצערי יש מקרים גבוליים יותר, ההולכים ורבים - של שימוש לרעה בחומר חקירה - כגון: הדלפות לתקשורת של חומר חקירה. מדליקים את הטלוויזיה ובמהדורת החדשות צופה עם ישראל כולו בקלטת העימות מתוך חדר החקירות, בין המתלוננת לבין החשוד, וכל זה בעיצומה של החקירה או בעיצומו של המשפט; הדלפות אלה גורמות נזק, ובסופו של דבר עלולות לשבש את העדויות שתימסרנה במשפט. החוק הפלילי בנוסחו כיום, על דיוקיו ומגבלותיו, לא נותן פתרון מיטבי לטיפול בתופעה מעין זו.
גם כאשר לא מדובר בשיבוש או בהדלפה, ישנן התבטאויות מילוליות תוקפניות המגיעות לכדי תלונה בדבר העלבת עובד ציבור; או אז תישאל תמיד השאלה - מתי זו העלבה, ומתי זו ביקורת? ואם התלונה היא על איומים - האם היה כאן איום, או שמא רק איום מרומז הניתן למספר פרשנויות?
שאלות של ראיות לכאורה, עניין לציבור, כל אלה מכריעים את הכף.
נותרנו עם מנגנון האתיקה המקצועית של לשכת עורכי הדין; דומני כי לא תהיה מחלוקת, שגם מנגנון זה הוא מוגבל, בסופו של דבר, ביכולתו להתמודד עם התופעות המגוונות הללו. תלונות, ותלונות הדדיות, אמנם מוגשות לעתים למוסדות לשכת עורכי הדין, אך לשאלה, מה הם כללי האתיקה החלים על העניין אין תמיד תשובה ברורה. בסופו של דבר - אין מנוס מלהכיר בכך שגם מנגנון זה, על העמימות שבו, ועל מגבלותיו שלו, איננו מכשיר אפקטיבי - כל- יכול.
מסקנתי, וזהו בעצם המסר המרכזי בדבריי בפניכם היום, היא: כי יותר מכל דבר אחר - המנגנון שעלינו לטפח, כדי להקטנת התופעה של האלימות המילולית בשיח הציבורי והמשפטי - הוא בסופו של דבר המוסר הפנימי של כל אחד ואחד מאיתנו.
לכל אדם יש מצפן ומצפון פנימי לריסון עצמי; כולנו חונכנו בבתים שבהם יש ערכים ומוסר; בבית אבא ואמא למדנו "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך"; כולנו יודעים, בתוך תוכנו פנימה, מה מותר להגיד, ואיך יש להגיד זאת;
נחדד את אותם קווים אדומים, נבהיר אותם לעצמנו - נזכור את כוחה של המילה - לטוב ולרע - ונצא לדרכנו מצויידים בריסון פנימי, אישי, ובתרבות דיבור אחרת.
אסכם את דבריי ואומר:
צדק, אמת והוגנות אינם יכולים לבוא לעולם בדרכים לא צודקות, לא הוגנות. תיקון עוולות העולם לא יוכל להיעשות על-ידי יצירת עוול נוסף, מילולי. יחס מזמין יחס. לשון נקיה מזמינה לשון נקיה.
אני מכוון בכך לדבריו של השופט חיים כהן, כאשר אמר:
"אל נא תקלו ראש בלשון שבפיכם ובכתיבתכם. הלשון הוא נשקו הראשון במעלה של איש המשפט; כל חיי המשפט ביד הלשון... אנא מכם: אל תעשו לשונכם גסה וקלוקלת. תהיה לשונכם סימן היכר לאדם בעל תרבות ונימוסים... הצדק, שכולנו שואפים אליו ושהוא המטרה האמיתית והאחרונה של כל המשפט, לעולם אינו יכול להיעשות בדרכים בלתי צודקות - והוא משום שגם המשטרה הנשגבה ביותר לעולם אינה מצדיקה ואינה מקדשת אמצעים פסולים. משפט הוא תורת האמצעים הכשרים להשגת מטרות כשרות, בין המדינה לאזרחיה ובין אדם לחברו.
... כמו שלמדינה אין סיכוי להישרד במדינת חוק דמוקרטית כשהיא נוקטת אמצעים פסולים, כך אין לכם סיכוי להישרד בזירת המשפט אלא אם מטרותיכם כשרות ודרכי השגתן כשרות תמיד."
(מתוך דברים שנשא חיים כהן בפתח שנת לימודים בפקולטה זו (אוניברסיטת חיפה) בשנת 1997).
השופט המנוח חיים כהן דאג להדגיש בכל הזדמנות, כי אסור להיקלע למלחמה של עויינות ותוקפנות בין הצדדים היריבים למשפט, וכי יש תמיד ליזכור שמדובר במלחמה מסוג אחר, עם כללי התנהגות אחרים -
"היכל המשפט אינו אלא זירת לחימה - מלחמת הצדק. אין לכם מלחמה טהורה ונשגבה מזו... אתם תהיו החיילים הלוחמים את המלחמה הזו, וככל מלחמה, תהא גם הצלחתה של מלחמה זו תלויה באומץ ליבם, בכח התמדתם ובטוהר נשקם של הלוחמים. אבל שלא ככל מלחמה אחרת, מתנהלת מלחמה זו לא מתוך הקנאה והשנאה, כי עם מתוך האחווה והרעות,... היא אינה מביאה לידי שפיכות דמים, כי אם אך לשפיכות דיו... וסופה אינו הרס ומשחית ויגון, כי אם קביעת דין ועשיית צדק".
היו איפא חיילים של צדק, ושימרו גם על טוהר הנשק - נשק הדיו, ותחמושת המילים.
כאשר יש ביקורת עניינית אנא בטאו אותה. זו חובתכם, ואני אישית מצפה לה ומייחל לה, כדי שנמשיך במלאכה שלנו כאן ונדע לתקן. אך תמיד נזכור להיות מחוברים למצפן הפנימי הקיים בתוכנו, גם כשאין תמיד מי שיפסיק או ימחה, גם אם אין מערכת חיצונית שתתחום את הגבולות.
נפעיל את השסתום הפנימי, נשתדל שכל מה שיצא מפינו יהיה ענייני ונאמר בדרך מכובדת.
יש אופנות שלא ראוי להצטרף אליהן, יש דברים שלא יאמרו, משום גבולות פנימיים שאותם לא חוצים, גם לא לטובת הלקוח הטוב ביותר.
יפים לכאן דבריו של השופט מישאל חשין (בג"צ 4995/99) על עורך הדין:
"עורך דין אינו אך טכנאי משפט, אדם שמילא את כרסו חכמה ודעת ויודע הוא להשיב לעניין על שאלות חוק ומשפט שהוא נשאל. מקצוע עריכת הדין טובל כל-כולו בערכים: בנאמנות, בהגינות, בהוגנות, ביושר, באמירת אמת, בנימוס, כבוד לזולת".
קחו עימכם מילים אלה, כצידה לדרך ושתהא זאת לכם דרך צלחה.
