בחירות

הסיבה הרשמית של בנימין נתניהו להקדמת הבחירות היא, שאין סיכוי להעביר את התקציב הנחוץ משום שמדובר ממילא בשנת בחירות. אף מפלגה לא מוכנה לתמוך בשנה כזו בתקציב שיכלול גזירות קשות, ולכן – כך אמר – מוטב לנהל מערכת בחירות של שלושה חודשים ולא של שנה שלמה.

ההסבר הזה מאוד מטריד אותי. הבחירות אמורות היו להתקיים בנובמבר הבא, כלומר – כמעט הכי רחוק שאפשר מאישור תקציב 2013 וכמעט לקראת סיום ביצועו. אם בטווח זמן שכזה אי-אפשר להעביר תקציב משיקולי בחירות, זה אומר שלעולם לא ניתן יהיה להעביר תקציב בשנת בחירות. וזה מצידו אומר, שצריך לקיים בחירות בלתי פוסקות, כי אם הבחירות אינן במועדן – אז השנה הקודמת היא שנת בחירות, וגם בה אי-אפשר להעביר תקציב וחוזר חלילה.

אז אחת משתיים: או שבאמת יש לנו עסק עם פוליטיקאים כל כך קצרי ראות, או שנתניהו בחר את תירוץ התקציב כדי להסביר מהלך שהתכוון לבצע ממילא. ובמילים אחרות: או שכל הפוליטיקאים שלנו אנוכיים, או שראש הממשלה לא אמר את האמת. במחשבה שנייה, שני ההסברים אפשריים.

כל הסקרים מלמדים שאחרי הבחירות הקרובות יישמר המאזן הנוכחי, בו יש לגוש הימין בכנסת יתרון של בערך 55-65. מה שיכול להשתנות הוא החלוקה הפנימית בתוך הגושים, בעיקר בגוש השמאל: קדימה תתרסק, יאיר לפיד יזנק, העבודה תתחזק, העצמאות תיעלם. אז מדוע באמת רוצה נתניהו בחירות מוקדמות?

אולי יש לקשור את המהלך עם הקו האדום של נתניהו בנושא האירני, שכזכור דיבר על חודשי האביב/הקיץ של השנה הבאה – שזה כבר הרבה יותר קרוב למועד המקורי של הבחירות, נובמבר 2013. ייתכן שמצד אחד נתניהו רוצה להגיע לתאריך היעד שלו עם אישור ציבורי למדיניותו, ומצד שני – הוא לא רוצה ללכת לבחירות אחרי מה שעלול להיות מכה אירנית כואבת. אם זו אכן הסיבה, אז כדאי להתייחס ברצינות לאותו קו אדום.

למרות הקדמת הבחירות, ממשלת נתניהו משלימה ארבע שנות כהונה – הישג חסר תקדים בעשורים האחרונים. אך אין בכך כדי לומר שהסיבות לחוסר היציבות במערכת הפוליטית חלפו מן העולם, ולכן חובה לנקוט בצעדים כדי למנוע חזרה למצב בו יש בחירות בערך פעם בשנתיים.

לטעמי, אין צורך בשינוי שיטת הבחירות או שיטת הממשל, אשר כשלעצמן – הן מוצלחות ודמוקרטיות. די בשני שינויים טכניים לכאורה, אשר משמעותם תהיה רבה. האחד: העלאת אחוז החסימה ל-5%, כך שכל סיעה בכנסת תהיה לפחות בת ארבעה חברים. זה יחייב יצירת סיעות גדולות יותר ויקטין את כוח המיקוח/הסחיטה של סיעות קטנטנות.

השני: קביעה לפי חבר כנסת שיפרוש מסיעתו, יהיה חייב להחזיר לה את המנדט. הבחירות הן מפלגתיות, הציבור בוחר ברשימה שלמה ולא ביחידים, המפלגות הן שמממנות את המירוץ, ולכן אין דבר טבעי יותר מכך שהמנדטים יהיו שייכים למפלגות ולא לנציגיהן. צעד זה ימנע אפשרות של קניית ח"כים ויבטיח שרצון הבוחר יישמר לכל אורך תקופת כהונתה של הכנסת.

אני מציע לא להתרשם יותר מדי מהסקרים המדברים על שוויון בין ברק אובמה לבין מיט רומני, ואפילו על יתרון למועמד הרפובליקני. אסור לשכוח אפילו לרגע, כי הסקרים הללו אינם אומרים כמעט דבר, שכן הנשיא הבא יהיה מי שישיג לפחות 270 אלקטורים – גם אם יפסיד במניין הקולות הכולל (וכבר היו דברים מעולם). ובתחום הזה, לפחות כרגע יש לאובמה יתרון מוצק של בערך 235-190.

השיטה הזו אינה הוגנת, אבל הסיכוי שתשתנה הוא נמוך ביותר. האמריקנים הם עם שמרני הרבה יותר מכפי שאנחנו נוטים לחשוב, והם דבקים בשיטת ממשל שנוצרה לפני כמעט 250 שנה כאנטיתזה לעריצותו של המלך ג'ורג' השלישי. למרות כל מה שעבר על העולם ועל ארה"ב בתקופה הזו, השינוי המשמעותי היחיד בשיטה היה הגבלת הנשיא לשתי תקופות כהונה רצופות (אגב: הוא יכול להיבחר שוב לשמונה שנים לאחר צינון של ארבע שנים). כך שבהחלט ייתכן, ששוב ייבחר נשיא שלמעשה יובס בבחירות.

שתי דוגמאות המציפות שאלה שלכאורה איננו אמורים לשאול: האם תמיד צריך לתמוך בבחירות חופשיות? בוונצואלה זכה השבוע הוגו צ'אבז הפופליסט, האנטישמי והפרו-דיקטטורי בכהונה שלישית כנשיא, ובמצרים מתחילים לראות את השלכות בחירתו של מוחמד מורסי בדמות טיוטת חוקה הקובעת שהשריעה (ההלכה המוסלמית) היא יסוד החקיקה במדינה. הן צ'אבז והן מורסי נבחרו בבחירות חופשיות, שהעולם המערבי הדמוקרטי מברך עליהן, אך בכלל לא בטוח שהוא מאושר עם תוצאותיהן. זה מה שאומר אותו פתגם: "היזהר במשאלותיך פן יתגשמו".

"יוסי בניון הוא אחד מהשחקנים הגדולים של ישראל. בין השבעה הגדולים ביותר, יחד עם רביבו, שפיגל, שפיגלר, אוחנה, מלמיליאן ואני". הדובר הצנוע: אייל ברקוביץ, המותח ביקורת על החלטת מאמן הנבחרת, אלי גוטמן, שלא לזמן את בניון למשחקים מול לוקסמבורג. הבחירה של ברקוביץ, מעבר לשחצחנות האופיינית של הבריון (הפיזי והמילולי) הזה, נגועה גם באינטרס אישי מובהק. ברקוביץ רצה להתמנות למאמן הנבחרת – למרות שאין לו דקה של ניסיון באימון בוגרים – וברור שכל החלטה של גוטמן תיתקל בביקורת מצידו. אז למה אין גילוי נאות לכך? משום שהדברים פורסמו בעיתון המתמחה בהתעלמות מאינטרסים אישיים: ידיעות אחרונות.