מרכז או מכרז? שתי המפלגות הגדולות, מפלגות העבודה והליכוד, מתנהלות באמצעות מרכז של פעילים מעורבים, המחזיק בסמכויות מסוימות כלפי הנהגת המפלגה. לעומתן, יתר המפלגות הגדולות, ויתרו כבר על הדרך הדמוקרטית ויישרו קו על המודל הדיקטטורי. המנהיג יודע מה טוב לנתינים!
לפיד ויתר על העונג הזה מראש והוא קובע את הרשימה שלו בהתאם לקריטריונים עלומים. שס מלכתחילה מסרה את הכל בידי שמיים (לשמיים שלהם קוראים "עובדיה"). קדימה הלכה אחורה בכל המובנים, וגם בעניין הפריימריז שבוטלו. המפלגות כולן הלכו אחר המודל של ליברמן. אם כבר דיקטטורה, אז עד הסוף!
את שיטת המרכז הפתוח, שבו הציבור משתתף בהליך הדמוקרטי, מנהל שיח ושיג עם המועמדים ולבסוף מכריע מהי דרכה של המפלגה ומי הם האנשים הראויים להובילה בדרך - את השיטה הזו זרקו הדיקטטורים לפח. במקום מרכז פתוח, נולד המכרז הסגור. התפקידים יינתנו למועמדים שיציעו לדיקטטור את הערך הגבוה ביותר.
הפירמידה הדמוקרטית התהפכה והפכה למבנה דיקטטורי. המנהיג לא עובד לטובת ההמונים, אלא ההמונים עובדים לטובת המנהיג. הדיקטטור גובה מההמונים מחיר בעד הקרבה אליו, והם משלמים אותו בלית ברירה.
מי שיש לו ברירה, לא אוכל בררה נכון שמרכז הליכוד עשה לנבחרי הליכוד חיים קשים במהלך השנים. בעיקר זכורות הבושות של
"ליל המיקרופונים", וימי התהילה של ספסרי הקולות במרכז הליכוד, רשימות החיסולים, דילים על גבו של הציבור הבוחר, שיטת הארגזים, מחנות הבכירים, דמותו של
גסטון מלכה ועידן חלוקת הג'ובים.
ולמרות הכל, מרכז הליכוד היה מה שהליכוד תמיד התהדר בו, "בית". אנשים חמים (ולפעמים "חמומים"), מעורבים פוליטית בכל המתרחש בארץ הזו, קולניים, דעתניים, תבנית נוף הארץ ואנשיה. המרכז הזה הוא שיקוף נאמן של דפוס הישראלי, והוא האכיל את המנהיגות של הליכוד מרורים, שהנבחרים נאלצו לאכול בלית-ברירה, בעיקר משום שהעיקרון הדמוקרטי של הליכוד היה הבסיס עליו נבנה המרכז.
ואז בא
בנימין נתניהו והבין שיש לו ברירה, ודווקא חברי מרכז-הליכוד הם אלה שאין להם ברירה. מהרגע שהכתירו אותו למלך הליכוד, וסייעו לו לחסל את הדיון הדמוקרטי פנים-ליכודי, והניחו לו לחסל את האופוזיציה הפנימית בליכוד, נותר נתניהו כמלך, ששלטונו על הליכוד בלתי מעורער, והרי הוא עושה בליכוד כרצונו. למרכז, שהמליך אותו, כבר לא הייתה ברירה.
רק מי שאין לו ברירה אוכל בררה. למרכז הליכוד יש ברירה אבל הוא צריך לעמוד מול נתניהו ולקחת את המושכות בחזרה.
ליברמן דה! איחוד נייט! מה יועיל לתנועת הליכוד בכלל, ולמרכז הליכוד בפרט, האיחוד בין תנועת הליכוד למפלגת ישראל ביתנו? לליברמן זה יועיל מאוד. לנתניהו זה יועיל קצת הרבה פחות. אבל לתנועת הליכוד? לחברי מרכז הליכוד? למצביעי הליכוד ששוקלים לחזור לשס? לליכודניקים שממילא מתקשים להשלים עם הסטייה של הליכוד ימינה? לציבור המונה עשרות מנדטים שמצביע לליכוד כי הוא מפלגה עממית, שהפכה פתאום לשומרת הדגל של הטייקונים? מה יועיל האיחוד הזה שפרטיו אינם ידועים, והוא סודי אפילו מפני אלה מתבקשים היום להצביע על אישורו?
מותר הליכוד על המפלגות הדתיות הוא בהיותה מפלגה שבה חילוניים מעורבים עם מסורתיים ודתיים. מותר הליכוד על שס הוא בהיותה מפלגה המחברת בין אשכנזים וספרדים, יהודים, דרוזים, ערבים ונוצרים היושבים יחד. מותר הליכוד על המתנחלים הוא ביכולתו של הליכוד לחבר ציבור לאומי שאינו לאומני אל מחנה הימין. מותר הליכוד על ליברמן הוא במרקם העדין של המסורת והחיבור לארץ-ישראל בדרך ז'בוטינסקי.
מהו היתרון של הליכוד מן החיבור עם ליברמן? נייט! אפס! גורנישט! נאדה! כלום!
תג המחיר של האיחוד אם המנדטים של ליברמן יתמכו בנתניהו ממילא, משום שליברמן הוא ימני מנתניהו, אז החיבור אינו מוסיף דבר מלבד הגודל של הרשימה המשותפת. אך גודלה של הרשימה בא עם "תג מחיר" גבוה, שיגבה מאת הליכוד את המחיר הגבוה ביותר שהליכוד יכול לשלם: הדמוקרטיה וסמכויות המרכז.
הכוחות הסטאליניסטיים של ליברמן לא יעצרו בשער. התרבות האנטי-דמוקרטית של "לפיד-עתיד", ושל "ליברמן-דה!", ואפילו של "קדימה-אחורה", הולכת לכיוון של ביטול מרכזי המפלגות (תהליך שנתניהו היה שמח מאוד לבצע כבר), ומעט ההשפעה שיש למרכז הליכוד על הליכוד עצמו, ועל השותפות עם כל יתר הכוחות הדמוקרטיים על פני המפה הפוליטית - יישחק וייעלם במהרה.
נתניהו היה שמח מאוד שהמרכז יבוטל, יחוסל, שכוחו יסוכל, וחבריו יחזרו לשבת בקהל, וחסל!
למרות מה שיגידו בשמאל על תנועת הליכוד, ובחלק מן הביקורת יש צדק רב, עדיין, חברי מהשמאל מתקשים לראות שהאזרחים המצביעים לליכוד הם, כנראה, השריד הדמוקרטי האחרון בקרב הימין. הכיבוש של ליברמן בטריטוריה הדמוקרטית של הליכוד יהיה מכה כואבת לא רק לחברי הליכוד, אלא בעיקר לאנשי "שמאל" כמוני.
פנייה לחברי מרכז הליכוד אף שאיני רואה עין בעין עם הימין את דרך כיבוש הארץ והמודל הציוני של "מדינה דו-לאומית", איננו חלוקים על המטרה והחזון הציוני. אנו חלוקים בעיקר על הדרך, וטוב שכך. הוויכוח על הדרך הוא מה שמפרה אותנו לחשוב ולשקול אלטרנטיבות, והוא כוחנו הגדול וסוד עוצמתנו, והוא ההבדל הגדול בינינו לבין שכנינו. פה מותר ואף רצוי להתווכח באופן דמוקרטי, ולהתנגד למנהיג ולהחליף אותו, בעוד ששם, אצל שכנינו, זה אסור.
לא רק שכנינו מסכנים את המודל הציוני והדמוקרטי. גם בתוכנו קיימת סכנה כזו. שס מסרה את זכות ההכרעה לרב, המתמרכזים מסרו את זכות ההכרעה בידי
יאיר לפיד, והליברמנים מסרו את זכות הדיקטטורה לליברמן.
חברי מרכז הליכוד, אתם השריד האחרון בימין המסוגל לעצור את הסחף האנטי-דמוקרטי, שנתניהו מוביל בתוך הליכוד עם קיצוץ סמכויות המרכז, וליברמן יחזק אותו עם האיחוד הזה. הסמכויות שלכם כחברי מרכז אינן מענייני, ולמען ההגינות - הן אינן נושא מאמר זה. זהו המודל הדמוקרטי שאתם מצביעים עליו היום, והאיחוד בין תנועה שיש לה זכויות רבות בבניין המדינה היהודית-דמוקרטית, עם מודל לאומני-דיקטטורי שיבלע את הליכוד בנקל.
תנו לליברמן לתמוך בנתניהו, לשם כך אינכם צריכים להקריב את הליכוד, ובוודאי שלא את הדמוקרטיה.
