אברום עדיין פיכפך בהתענגות את מרק יום ששי בערב עם הקניידעלאך, כששוב הלמה בו מזוית העין תחושת ההבזק נוכח הדוד אהרון ואשתו תרצה - שכבר חיכו למנת הביף סטרוגנוף, שהינה אשתו גבי מייד מגישה.
איך הם מסתכלים בי כשאני נהנה, ומייד מפיסים מבטם כששימת ליבי מזדקרת כלפיהם. המבט שעיני לוכדת בהינף - מבט החיסול, השנאה, הקירבון.
כן, כל אשר לי, להם נועד, הם ראויים ואני לא. ובכלל, איך אני מעז לחיות ועוד להנות מקניידעלאך.
את אישתי ימכרו לשפחה, יסדרו לה איזה בחור משלהם לאחר שכבר לא אהיה. והיא חסרת אונים, שבירה כקערת קריסטל, גוזל מפוחד, ועם כל רכושי:
המניות, היאכטה, בתי הדירות בבודפשט ובלייפציג, השותפות בחברת האנימציה בדיסלדורף, אפילו הסוס המחכה בחוות הסוסים והפוני`ס - רק לי ובאהבה כזאת.
איזה מושא לאהבת סוס עומד לחלוף מן העולם, הסוס, היחיד שתפס את נפש חובב השירה והקרעפאלך מאחורי הדמות השמנמנה.
בעיני מחשבתם הם רוצים גופה, מייחלים לגופה שבי, רואים בי גופה, שוחרי הגופות הניבזים.
רק גופה תביא. גופים.
מתחרז עם בק-בוקים. בק-בק. דגי גופים כמו לופים בתוכנה התוקעים את המחשב, כך ראשם נעול על אידאה-פיקס אחת ויחידה.
כן. לא שום דבר אחר! ההנאה מהביף סטרוגנוף - רק התחזות; וציחקוקם לבדיחותי - תרועת ליצים.
תרועת-גופים אקרא מעתה לכל נים ותנודה של זימת חסול שאלכוד אצלם. הצורות מתחלפות. אבל ההוויה של דג הגופי לעולם נשארת.
והלוויה, לוויתי שלי - הצעירים ילכו במבט נוגה, ויחשבו על משגלים, כפי שנאמר פעם באיזו הצגה שראיתי, של מחזאי, ככה, אחד כזה שראה בחיים רק השפלות, רומסים ונירמסים. מחול הנידכאות של העלובים.
אבל אני לא.
אני בזיקנתי הייתי הולך בג`ינס ומראה לכולם שק-בתחת.
אילו רק ניתן לי לחיות עוד.
אבל תרצה ואהרון יצעדו בלוויה וינעצו מבט-דג-גופי ברגלי רעייתי שמשענה נישא עטוף בטלית על גבי אלונקה בידי צמד לא מגולח הממהר לטמון. יעריכו את שוויה בשוק העבדים. והסוס, שיניחו על גבו את ישבנם. ובודפשט ודיסלדורף.
ואז בום אדיר ואין אהרון ותרצה.
הגופה היתה ממולכדת.
לאשתי נתתי כשכיב מרע הוראה אחרונה, לקחת את הרבי הצידה, הרבה הצידה, לברר כאילו, כמה משלמים והכל.
וללחוץ בלאט.
ואחרי ככלות הכל, הרעיה דוהרת על הסוס, חפשיה ופראית..
